צלם הוא עד ראייה

ביקורת טלוויזיה: דוד רובינגר – עד ראיה

רובינגר, מלחמת לבנון 1, 1982, צילם: מיכה ברעם

אין הרבה צלמים עם שנות קריירה ארוכות בצילום: שלושים או ארבעים שנה ומעלה. פחות מכך קיימים צלמים שדרכם הארוכה בצילום, היא דרכה של אומה שלמה. רובינגר הוא סוג של צלם כזה, "עד ראיה", כפי שקובע הוא עצמו. בסרט בן שעה שנעשה על הצלם (1998) והוקרן שוב בערוץ ההיסטוריה במוצ"ש האחרון ("עד ראיה – דויד רובינגר", 16.10.10, 19:05, בשיתוף: קרן מקור לקולנוע ולטלויזיה) מוגשות לנו התמונות שהנציחו את הדימוי הלאומי שלנו על מדינתנו, בידי הצלם ומצלמתו. רובינגר, מצלם עדיין צילום ש.ל בצלולואיד 35 מ"מ (אלה הגלילים הצהובים או הירוקים שנהגנו לתת לפיתוח מהיר בחנויות הצילום) ומשתמש במחשב שולחני מיושן, הוא צלם פעיל גם כיום. הסרט מציג בצורה מוחשית כמה אמיתות על משמעות הצילום, תיעוד, ההיסטוריה האישית של אמן וההיסטוריה של הקהילה בה הוא חיי ואולי הסגנוניות הדוקומנטרית הזאת של כאילו כמו כתבות "יומן השבוע" של הערוץ הראשון עם פרדי גרובר או במקרה זה מיכה שגריר (המפיק והבמאי).

מה רואים בסרט? למי שלא ראה, קודם כל אפשר לראות כי רובינגר הוא עדיין צלם פעיל, אוהב אדם, אוהב לדבר עם אנשים, מחבר ביניהם, נפגש עם המצולמים שצילם לפני שלושים שנה ומציג בפניהם תמונות מודפסות שלהם בשחר-לבן, כפי שרק צלם יודע להציג (בגדול..). רובינגר מפגיש גם בין המצולמים, כשהוא משחזר את תמונותיהם כיום: שיחזור צילום "הצנחנים בכותל" בו צולמו: חיים אושרי (מימין), יצחק יפעת, וציון קרסנטי. שיחזור המצעד שאחרי הניצחון בו צולמו ברחוב יפו-קינג ג'ורג' בירושלים חוגגים שעלו על שריונית בריטית (הכרזת העצמאות, סיום המנדט הבריטי). פגישה עם עאטף אבו דנאש, הילדה מחלחול שצולמה יחד עם אמה על רקע ביתם שנהרס בידי צה"ל ("ילדה קטנה ללא בית היא ילדה שכל עולמה נחרב" רובינגר מדבר על התמונה). אם ושתי בנותיה שביתם נהרס מטיל סורי בקיבוץ גדות (אפריל 1967). אנשי שם כמו: דויד בן-גוריון, בגין וסאדאת, שרון בשיא כושרו מביטים עלינו לצד אנשים ללא-שם, אלמונים שמקבליפ שמות לצד פנים מתוך הרגישות החברתית של רובינגר . סיפור נחמד של אבי, בנו של רובינגר, המתאר כיצד בעוד אביו רודף אחרי פמליית הנשיא המצרי, מוזמן הוא, בשמו של אביו, לצלם את בגין וסאדאת במלון בו התארח סאדאת בקינג-דיוויד. אבי, צייר וקריקטוריסט, לא מצליח לתפעל את הפלאש הנייד במפגש הזה, ובפיתוח של התמונות, נותר הסרט שקוף וללא התמונות המיוחלות.

המהירות בהם מתגלגלים אירועים מקומיים להיות אירועים פוליטיים רותחים בביצה המקומית המבעבעת שלנו, או כפי שאזולאי, אריאלה כותבת: "הסלמה היא הצידוק העיקרי להפיכת פגיעה בבני אדם לאייטם תקשורתי", מאפשרת את הזילות בבני-אדם שצלמי חדשות רבים חוטאים בה כיום. צלמים מסוממי אדרנלין, כמו למשל הצלם זיו קורן, לא ממש עוצרים לרגע, באמצע קריירה זוהרת, כדי לחשוב כיצד הם משמשים הבורג והשמן במנוע המערכת המדינית, הממשיכה לעודד לאלימות, או להגנה אלימה מפני אלימות-שכנגד. רובינגר צריך לשמש מצפן לצלמים מן הסוג הזה, כשהוא מפגיו אחריות קודם כל לחיים לפני אחריותו לתיעודם. כשנשאל: "מה קודם למה? עזרה לאנשים או צילום שלהם?" הוא משיב: "זו שאלה ממולכדת. צלם צריך בראש ובראשונה לעזור." אפשר לצלם גם תוך כדי כך.

"עד ראיה – דויד רובינגר"

מסע לאורך 50 שנות המדינה של הצלם דויד רובינגר, חתן פרס ישראל, שתיעד במצלמתו אירועים דרמטיים בארץ

במאי/מפיק: מיכה שגריר "

פרטים נוספים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s