שון פן, פריס הילטון והרייכסטאג הגרמני: צילום פפארצו

רבים מעריכים את צילום הפפראצי כצילום נלוז. כזה ש"מוציא" הן את המצולם והן את הצלם באור שלילי. מגזינים של תמונות שמפרסמים צילומי פפראצי נחשבים "צהובים", כאלה שהתכנים שלהם "נמוכים" ובקרב קהילת הכותבים,העיסוק של מערכת עיתון ברכילות בזוי מהמסד ועד לטפחות. בתערוכה שמתקיימת כיום בברלין בגלריית: "הלמוט ניוטון פאונדיישן", מוצגים מעל 300 תצלומי פפראצי שצולמו על ידי כתריסר צלמים משנות החמישים ועד היום. תמונותיהם של שמונה מהצלמים שהציגו בתערוכה, הודפסו לקטלוג והופצו בהוצאה מוגבלת (5000 עותקים בלבד). צלמים מוכרים יותר כגון ויגי, סלמון, גלֵז'ה וניוטון, ומוכרים פחות: אנג'לי, סֵצ'יארולי וקִין.

התערוכה זוכה להצלחה מסוימת (מוצגת כבר מזה כמה חודשים) ללא הגבלת זמן בינתיים. דרך סיפוריהם של הצלמים, מתגלה ביוגרפיה לא כתובה של מציצנים חברתיים, שעיסוקם והאסתטיקה שלהם, הועצם לאורך הזמן, ומקבל מבע חדש כשהם מוצגים לראשונה יחד. מציצנות חזותית ("וויריזם": yeurismְV) התחילה לקבל תבנית ומבע בשנים ההם.

נטלי ווד, ובן זוגה וורן ביטי, מגיעים לפסטיבל קאן, מלון קרלטון 1962, צלם: אדוארד קין

"לה דולצ'ה ויטה מצוטט כסרט שהביא את צילום הפפראצי למדרגה של אמנות, כזו המוצגת בגלריות. בשנות השישים והשבעים, "השנים הטובות" של ה"פוטוג'ורנליזם", צמח צילום הפפראצי להיות נישה אגרסיבית יותר של צילום הרחוב וצילום הפרט בחברה. אלה היו שנים בהם צלמים מפורסמים, כמו הלמוט ניוטון, כיכבו הן על גבי המגזינים היקרים בתמונות הפרסומת שלהם והן במדורי הרכילות. באותם ימים, התפתחה לה מערכת יחסים אינטימית יותר, בין צלמים לסלבס, מאשר ניתן לפתח כיום: צלמים נהגו לבלות באותם המקומות בהם בילו הסלבס, וכמובן שנוצרו גם קשרים חבריים וקשרים מיניים באינטראקציה הזו. אחד מאותם צלמים של התקופה, גִ'ין פִּיגּוֹצי, היה איש עסקים וצלם חובב. הוא נוהג להצטלם עם סלבס ופוליטיקאים ואוסף את התמונות לאלבומו הפרטי. תמונות מאלבומו חושפות (מלבד הפן החברי שבין הצלם למצולמו) את "הקשר המשולש": צלם-מצלמה-מצולם, כאינטראקציה מינית, פולשנית ומגרה זיעה, של פעולת הצילום במיוחד באירועים עם קהל צלמים גדול. בעידן של וויריזם ואקסהבציוניזם ניסחו צלמי הפפראצי של התקופה, שפה בוטה של חים בסיכון, פרוצים על ידי שני הקהלים: הצלם עם מצלמתו – והמצולמים – ואת עבודתם של צלמים אלה חייבים לקחת בנשימה אחת עם מנת הריגוש שליוותה צלמים לעבודתם.

אחדים מהם לא רק ששילמו בנפשם על לקיחת סיכונים מוגזמים, ללא לקיחת אחריות במידה מספיקה של תוצאות מעשיהם, אלה אף נפגעו בגופם: הצלם רון גאג'יה שבר את לסתו וכמה משיניו, כשה"סנדק", מרלון ברנדו, חשב שהוא נמצא קרוב מידי וחבט בו. שון פן נראה באחד מתצלומיו של גאליה, כשהוא מזנק עם אגרוף קמוץ לצלם אחר ב"ויה ונטו" שברומא.

אריך סלומון, נחשב בהיסטוריה הצילומית הקצרה של הז'אנר: אבי צלמי הפפראצי, כאשר צילם בהיחבא תמונות מדיונים בכותלי חדרי המשפט שבאנגליה ושבגרמניה. גם בימינו, צילומים כאלה אסורים לפרסום – סלומון נהג להחביא את מצלמתו בין בגדיו וצילם סנאפ-שוטים בכנס של הרייך השלישי ובמפגשי פסגה של מעצמות עולם. צילום הפפראצי מקבל זווית עמוקה יותר כצילום הכרחי לא רק בעידן הדמוקרטי אלה, אפילו יותר מכך, ככלי מחויב המציאות, במשטרים גם אם לא טוטליטריים (דוגמאת: סין של היום) "טהורים", לפחות לכאלה שמתייחסים בעין מצנזרת אל התקשורת. לא רק סין: צפון קוראיה, טיוואן, הונג קונג, יפן אבל גם איראן, מצרים, ישראל, לוב ולבנון, נוקטות בענישה צנזוריאלית כלפי פרסום שאפשרי שיפגע בהן. מדינה המפעילה מסננים על "פִּיהּ" של אוּמה: על מה שחושבים אנשים, צריכה בראש ובראשונה לנהל עצמה מחדש: להחליף את "הדיסק" המכיל את הוראות ההפעלה שלה. חסימה במודע של ידע, סופה שתגיע בדרכים ציוריות יותר לאוזניו של הציבור, לא ניתן למנוע ויכוח ציבורי ממה שמטריד וממה שמשלמים עליו גם בחיי אדם. כולנו קורבנות של "חטיפת ידע" או של ניהול מהמרכז שלו. בסקר שנערך לאחרונה, בידי מכון מחקר גדול והקיף מעל 50 אלף נשאלים, נשאלו הגולשים שאלות על הרגלי הגלישה שלהם. הנתונים מגלים שהצמיחה וההתלהבות מהמדיום החדש, אולי באה מהמזרח, אבל במערב השימוש כבר מבוסס למדי. הסקר גילה כי האינטרנט הפך לערוץ המדיה המועדף על רוב המשתמשים ברחבי העולם. 61% מהם באינטרנט מדי יום. לעומת זאת, רק 54% משתמשים בטלוויזיה מדי יום, 36% משתמשים ברדיו באופן יום יומי ו-32% קוראים עיתונים כל יום. אבל, בצפון אמריקה, שיעור השימוש היומי באינטרנט עומד על 82% ובצפון ומערב אירופה מדובר ב-83%. בסין לעומת זאת, רק 56% משתמשים באינטרנט באופן יומי, ובמזרח התיכון, 62%.[1] (הנתונים המלאים מתפרסמים באתר שבתחתית העמוד.) הנתונים מראים, שהאינטרנט הפך להיות מדיום חזותי של המרכז, לא עוד מדיום שוליים. על כך אמר גל מור, בעליו של האתר: "חורים ברשת": מליון צפיות ביוטיוב יכולות להיות מליון צפיות של מליון סרטים. אין יותר גבול לכמות המידע ברשת, מה שנותר לעשות עם כל המידע הזה, זה לערוך אותו.

שוב ושוב, חוזרת בראשיהם של צלמים השאלה: "האם הדבר הזה שצילמתי כאן, ראוי להישמר כזיכרון?" מהו אירוע הראוי להיות מתועד כאירוע חברתי? כיצד ממיינים את כמויות המידע העצומות? דרך טובה אם כי ארוכה, היא לערוך קטע וידיאו של כל החומר החזותי שצילמת בתקופה האחרונה –  זו דרך סינון טובה ודרך ליצור זיכרון היסטורי של ה"אירועים" המצולמים. אפשרות אחרת, מהירה יותר למרות שמיושנת, היא להדפיס דף "קונטקט" דף קטלוגי של הפריימים המצולמים, בו נבחר את הפריים הטוב ביותר: זו שיטת עבודה מקובלת עוד מימי הצילום האנלוגי האיטי. צלמי רחוב רבים המוזכרים כאן ורבים אחרים, מאמינים שתמונות מקבלות מבע חדש על אירוע כאשר מה שתועד בתמונה: השתנה לתמיד ולא יחזור לעולם להיות כפי שהוא נראה בתמונה. זה קורה הרבה יותר לצלמי עיתונות: מכיוון שהאירועים הם מחזוריים, עונתיים ומקודשים בטקסים דתיים בחגים לאומיים, שעה שהזהות הלאומית מקבלת חשיפה ארוכה יותר מבימים רגילים.

לאתר התערוכה: http://helmutnewton.com

עוד על צלם זה: הלמוט ניוטון

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s