הצהרת אמן I: אופנה ברחוב

מכיוון שחזרתי לצלם אופנה ברחוב ("יש תמונות חדשות! ויייהההייי!!") אני מביא כאן את הצהרת האמן האחרונה שלי ממה שקרה במפגשים ההם בשדרות רוטשילד: כיצד הכל התפתח אפשר יהיה לקרוא בחיבור המקורי שכתבתי כשסיימתי את עונת הצילומים הראשונה. עד שאעלה את החיבור במלואו (עוד לא יודע איך לעשות זאת) ועד שאחליט אם זה לגיטימי להעלות עבודות סמינריוניות שלמות כאילו בקטנה לכאן, הרי חלק מהחיבור המילולי על "אופנה ברחוב" הנקרא: "המרחב השלישי: מפגשים אינטימיים במרחב ציבורי".

הצילום כאמנות אזרחית

הצילום הוא פעולה חברתית המייצרת יחסים חברתיים בין האחד לאחר. כל האמנויות החזותיות שיוצרות דיוקנאות של אנשים, ידועות ככאלה המקיימות שיח של דיאלוג: בין נושא הצילום ("המצולם") לבין מושא הצילום ("הצלם"). מאז ומתמיד היה הדיאלוג הזה סטאטי והירארכי: הצלם היה במעמד של משקיף והמצולם היה "שיקוף איקונוגראפי" של הקהילה המיוצגת בדמותו (כפי ש"קרא" אותו "הצופה").

זה הוא הדיאלוג המסורתי, ה"אירוע הרב מימדי" של הצילום, אותו הטיבה לתאר אזולאי, אריאלה (2006). בימינו, כשהטכנולוגיה הפכה לשימושית בידי ההמונים, והמדיה הפכה דמוקרטית יותר בזכות האינטרנט מקבל הצילום מעמד של "אירוע תקשורתי" רב-משתתפים שהיחסים החברתיים שבו מתחלפים: הצלם עדיין "יוצא לתעד את הרחוב", אבל "נושאי הצילום" מצוידים גם הם במצלמה. כמו כן הדיאלוג המסורתי שהיה מתרחש בחדרי-חדרים (כיתת האמן, צילום אולפן) התפתח ועבר אל המרחב הציבורי ולרשות הרבים. צלם האולפן שהתמקד ב"צילום היפה" וצלם הרחוב שהתמקד ב"צילום האחר", החליפו תפקידים בלי שהחליפו "מקומות": צלם האולפן "יצא אל הרחוב" עם נושא צילומו "היפה" ובכך "הוריד אותו" לדרגה של שוויון עם "האחר"[1].

הצילום הפך לשוויוני יותר גם מפני שהתרבו הצלמים ברחוב: פעולת הצילום עצמה מתועדת על ידי הצופים מהצד, עוברי-אורח נקרים הופכים למצולמים בחטף כחלק "מהתפאורה" לדיוקן הצילומי, או שהופכים לנושא הצילומי עצמו.

המרחב השלישי מתקיים בין כל הדיאלוגים שתוארו כאן במהלך פעולת הצילום ולאחריה, כשרבות מן ההתרחשויות מוצגות לבסוף במדיום האינטרנטי. המרחב השלישי הוא דינאמי ומבוזר מכיוון שהיחסים החברתיים שבו מתחלפים: צלם הופך לרגע למצולם, הוא עצמו משמש כצופה של צילומי אלה שהתבוננו בו, והמצולם מציג אף הוא תמונות שצילם לעצמו. התצלום תלויי לא רק בדיאלוג שבין צלם-מצולם אלא גם בהשתתפותם של הרבים: הצילום הוא פעולה חברתית שיתופית.


[1] על המעמד השוויוני בצילומי הרחוב של אוגוסט סאנדר (1929) כותבת סונטאג, סוזן (1973).

"פני התקופה שלנו" (1929) היה סיפרו הראשון של סאנדר, שהציג דיוקנאות נבחרות מהסדרה הנרחבת יותר שלו: "אנשי המאה העשרים".

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s