ברוח התקופה עינינו רואות

מה ההבדל בין חשיבה על המציאות לבין המציאות עצמה? אם פעולות הן המציאויות וחשיבה אף היא נכללת בטווח זה של מדמה פעולות הרי שאף היא מציאות. פילוסופים עסקו בשאלה זו רבות והראשון שדימה את המחשבה עצמה למציאות היה דקרט. דקרט יצא מתוך גבולות ההכרה במציאות: "אני חושב, אני קיים" (מיוונית: "Cogito, ergo sum") ובכך הפך את הפילוסופיה על ראשה. האדם הוא לא רק למוד ניסיון, טען דקרט, הוא גם יכול לדמיין ניסיון. המחשבה יוצרת חוויה: בעזרת אינטלקט יכול אדם להתמודד גם עם מצבים לא קיימים כביכול, כאלה שחושיו עדיין לא חוו מהחוץ לפנים. אם המחשבה יוצרת מציאות, הרי שגם דפוס המחשבה עצמו יכול להיווצר מחדש ולהוליד מציאות חדשה. המציאות "מתגלה לפנינו מחדש" בכל פעם שהסינפסות במוחנו בונות קשרים אלקטרו-כימיים חדשים. החושים שלנו יכולים לחוות תחושות לא מוכרות מתוך כוח המחשבה החדשה בלבד. ההינדואים ומקבליה של תורות המזרח מתייחסים לכך כ"התעלות רוחנית" ומציעים כלים רבים המשמשים קטליזאטורים ע"מ להגיע להתעלות שכזאת.

"תמונת מציאות": "הֲמִדְמֵהֹ"

המחשבה אם כן מקרינה למציאות "תמונת מציאות": הֲמִדְמֵהֹ או\ דימוי המציאות של המוח. כאן יש לעצור לרגע ולשים לב להתפתות החדשה בתחום הראייה: העין היא כבר לא רק קולטן המקרין את המציאות אל מוחנו אלא היא גם פולטן המקרין את מוחנו על המציאות. "המציאות בעיני המתבונן" היא לא פרשנות על הראייה אלא הראייה עצמה. המוח מקרין למציאות עצמים שאינם קיימים בה. עצמים מדומים אלה הם פרי הדמיון של מוחנו, שלבש צורה נוכחת ומתקיים במציאות. דמיונות משותפים של החברה הכלואים בתור עצמים מציאותיים פרי תרבות משותפת, מייצרים מציאות נכוחה. הנחזה לעינינו הוא החזר של מוחנו, מן הפנים אל החוץ ומן החוץ אל הפנים כפי שהכרתנו בלבד יכולה לדמות. המדמה המכיל שני עצמים הוא תוצאה של פעולה מוחית קודם כל ולאחריה רפלקסיה מוחית (היזון חוזר של המוח). הקרנות מדומיינות אלו הן כקרני לייזר הנורות אל מרחב חשוך המכיל רסיסים של מראות. כל רסיס כזה הוא הכרה של אדם אחר או הכרה אחרת של זהותנו שלנו מתוך מגוון הכרות המתקיימות בנו. הצטלבות של הכרות יוצרת מרחב של מציאות הקיימת בעיני החוזים בה.

"הֲמָטֶרְיָה"
נאמר ובעוד אני יושב וכותב את הדברים הללו, אני חוזה בכדור המקפץ לו בפתח החדר שמול חדרי. זו מציאות שאינה מובנת לי עדיין (איך הכדור קופץ? מה מקפיץ את הכדור? למה הכדור קופץ?) אבל ברור לי שזו המציאות הנראית למולי. כעת אעצום את עיניי ואמשיך לדמיין את הכדור קופץ: האם הוא עדיין קופץ "במציאות"? מה ההבדל בין הכדור הקופץ במחשבתי לבין הכדור הקופץ במציאות? שהרי אני מדמיין כעת את אותו הדבר בדיוק. מעבר לכך, החדר יכול היה להיות ריק ואני יכולתי לדמיין כדור קופץ בו, בלי שראיתי זאת עוד קודם לכן. פילוסופים מבדילים בין שני המצבים באמצעות ה"מָטֶרְיָה". הֲמָטֶרְיָה היא סוג של סיבתיות (להבדיל מזמן ומרחב), היא זו שגרמה למציאות להופיע: באחרון רק המחשבה, גורם פנימי בלבד, הביאה להופעתו של הכדור ואילו במקרה הראשון, הנחזה כביכול ללא התערבות שלי, סביר הוא שגורם חיצוני הביא לידי כך שכדור יקפוץ בפתחו של החדר למולי. כשאנחנו "מביטים אל המציאות" וכשאנחנו "חושבים את המציאות" אנחנו יוצרים ניכור ('חוצץ') בינינו לבין הסובב אותנו: אנחנו מביטים בה, כביכול ללא התערבות, ולאחר-מכן אנחנו מפרשים אותה באמצעות הסיבתיות. בצורה אחרת ניתן לומר שהדבר הזה המוסכם על כולם שהוא ה"מציאות" הוא הגבול שבו נפגשים עולמנו הפנימי עם עולמם של אחרים. נהוג להסכים שכשאנחנו עוצמים את עינינו או כשאנחנו נמצאים בבידוד יחסי מעולמם של אחרים, יש לנו גישה ישירה יותר אל עולמינו הפנימי ואילו כאשר אנחנו פוקחים את עינינו יש לנו גישה ישירה אל המצוי סביבנו. בשלב זה אני מודה שיש צורך להזכיר את השפעתם של סמים אילוסיונים על הכרתנו. כל מי שחווה ניסיון אילוסיוני שכזה בוודאי חשב לראשונה כיצד "המוסכם הכללי" הזה של דימויי מציאות מתהפך על ראשו והופך לכאוס של דימויים בו עולם פנימי ועולם חיצוני מתחלפים זה בזה: המוח מקרין למציאות את העצמים המדומים הנוכחים בה ולא להיפך.
מהם טיבם של הסמים או התרופות הללו המשנים את דימויי המציאות שלנו? אלה הם חומרים כימיים החוסמים קולטנים מסוימים בשכבת הקורטקס ובכך מונעים את ניקוזם של חומרים כימיים אחרים שהמוח עצמו מייצר. זאת אומרת כל מה שצריך כדי לשנות מציאות מבפנים הוא להאריך את פעולתם או להגביר את כמותם של חומרים שהמוח עצמו מפריש. כלים ספיריטואליים אחרים המוצעים על ידי הדתות השונות יחד עם התנזרות גופנית מאפשרים להגיע לתוצאה טרנצדנטית כמו זו שבהשפעת הסמים. בכל המקרים הללו המוח הוא איבר הראייה היוצר מציאות מתוך עצמו, מן הפנים לחוץ וחוזר חלילה.

"מדע מסמם"
המדע שהכיר לנו את האמצעים האילוסיונים הללו על ידי כך שלמד להכיר תרבויות קודמות, מתבסס על כלים של ניסויי וטעייה כדי להבין את המציאות. למדע אנחנו מסתכלים במידה הולכת וגוברת של "טרנדיות": אם נקרא בספרים ישנים סיפורים בהם מוזכרים "חידושים מדעיים" הרי שנעבור עליהם ברפרוף מפני שאנחנו יודעים שבימינו המדע "עבר" זה מכבר את ההישגים המדעיים המוזכרים בספרים ישנים. במילים אחרות למדע כולו יש אופי אבולוציוני, כאילו החידוש המדעי האחרון בתחום מכיל בתוכו את כל החידושים הקודמים לו. ההסתכלות הזאת נובעת כמובן מתוך ההסתגרות במתודה המחקרית של דארווין. דארווין תיאר תופעות פרטיקולאריות, לא יותר ולא פחות מכך, היקף מחקרו רחב ומרשים אבל לא שלם ובטח אין להכליל אותו על כל תחומי המדעים. נוסף על כך המוניטין האובייקטיבי שרכש לעצמו המדע נובע מההתייחסות אל גילויים מדעיים ככאלה שאינם-מתערבים, של "צופים מהצד". בדומה לכדור הקופץ לפנינו במציאות (להבדיל מהכדור שבמחשבתנו בלבד) המצביע על קיומה של מציאות ברגע נתון זה, מצביע גם המדע על גילויים של מציאות מתוך "העדשה המתבוננת" שלו. אולם תיאוריות פיסיקליות דוגמת תיאוריית המיתרים טוענות שגם התבוננות בלבד היא התערבות פיסיקלית המשנה את מהלכה של המציאות נכוחה. אם פעילות המוח עצמה יכולה לשנות את המציאות הרי ש: "סוף מעשה במחשבה תחילה" אינו רק משל אלגורי וניתן גם לקריאה בהיפוך: "סוף מחשבה במעשה תחילה". מחשבה לא רק גוררת ל-מעשה, אלה היא יוצרת של ה-מעשה.

תוספת א׳ (2016)

יחד עם זאת לנו היכולת והבחירה לברור מחשבה, לדחות מחשבה שאינה טובה או לתת למחשבות לעבור כעננים החולפים מעל לראשנו או כמו גלי הים של רגשותינו שאף הם באים ועוברים. על פי תורתנו: ״מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר (תהלים סו יח) און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה';״ תלמוד בבלי קידושין מ. 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s