על מגזין דומוס ישראל

מידי פעם אני נוהג לאסוף טקסטים שהשפיעו עליי ושעוזרים לנו להכיר טוב יותר את עצמנו: טקסט כזה, המדבר על היחס החברתי שלנו לתרבות, התפרסם במגזין דומוס ישראל הראשון ואני מביא אותו כאן בשלמותו אחרי שיצרתי קשר עם המגזין והם הסכימו שאפרסם אותו. הטקסט הוא "דבר העורך" של המגזין וכתב אותו גיורא אוריין. הבלוג של אוריין נקרא "זבוב על הקיר" ומתארח באתר "רשימות" (כולנו מקווים שגם הוא, כמו רבים אחרים מ"רשימות" יעבור לקהילה שלנו כאן ב"וורדפרס").

REVISTA DOMUS ITALIA NO.1 (1928)

דומוס ישראל הוא ביטאון דו-חודשי לעיצוב ולאדריכלות שהמקבילה שלו הוא דומוס איטליה הוותיק (962 גיליונות עד היום).

אוריין מעוניין שהביטאון הישראלי יהיה לעיתון המרכזי של האדריכלים בישראל וישמש כדגל תרבותי של ישראל גם בחו"ל. כולנו מחזיקים ידיים ומאחלים לו בהצלחה: פנינים כאלה ראוי וכדאי לקרוא בשולחן החג בראש השנה המתקרב ובא.

יש לנו מאמי של תרבות\ גיורא אוריין

כשקוראים בארץ את מוספי ומדורי התרבות בעיתונים, צופים בתכניות התרבות בטלוויזיה, שחים עם אנשים מן היישוב בנושאי תרבות, עולה הרושם כי התחומים הנתפסים אצלנו כ"תרבות" הם: ספרות, תיאטרון, מוסיקה, מחול, אמנות, אולי אפילו קולנוע. לאדריכלות ולעיצוב לא מתייחסים אצלנו כתחומי תרבות. אדריכלות נתפסת כמשלח יד, כמקצוע. לכאורה אין לאדריכלים תפקיד תרבותי או חברתי, אלא הם סוג של קבלני עיצוב והפקה, טכנאים וביצועיסטים של יזמי נדל"ן ושל בעלי בתים. אדריכלי הפנים הם ועדת קישוט של מבוגרים. עיצוב מוצר נתפס בתקשורת כעניין למדורי הצרכנות, "לייפסטייל". אלה תחומי נישה בתקשורת, אשר לדעתה אינם מעניינים את הקהל הרחב. כתבות בנושאי עיצוב ואדריכלות יפורסמו בעיתונים, רק אם נשאר בהם מקום אחרי עמודי הספורט. עם זאת, כתבה על עיצוב מדליק של מועדון לילה אופנתי, תזכה לקדימות, לשטח נרחב יותר ודשן בכרומו צבעוני, על פני ידיעה על אדריכל שזכה בפרס ישראל. עיצוב של חולצות טישירטס מגניבות או גוף תאורה עשוי ממאוורר ("איזה מאמי"), יזכו מיד לפרסום, ואילו עיצוב פורץ דרך של מכשור רפואי, מתקן עזר מהפכני המשפר את איכות חיי הנכים, היו עשויים להופיע במקרה הטוב, רק בביטאון המקצועי של מעצבי ישראל, אם רק היה להם ביטאון כזה.

בסוף השנה מסכמים העיתונים בארץ את הישגי השנה בתחומי התרבות ואפילו הבידור, מהם נפקדים הישגי המעצבים והאדריכלים, כאילו לא היו כאלה. במקרה הטוב הם זוכים לביקורת סרקסטית. למבקרי המסעדות לרוב דעות שונות ואפשר לקרוא אצל האחד ביקורת המהללת מסעדה מסוימת, בעוד מבקר אחר מקטרג עליה. לעומתם אצל קומץ עיתונאי האדריכלות שבנמצא, תמימות דעים וכולם מאוחדים בדעה שהאדריכלות שלנו גרועה.

האדריכלות נתפסת יותר כעניין כלכלי מאשר תרבותי. על ישראל הבנויה והנבנית מנצחים היום יזמים ובעלי הון, שהאדריכל הוא כלי בידיהם כדי למקסם עבורם שטח של בניין ולהעלות את מחירו של כל מטר רבוע. אין לאדריכל ערך מוסף יותר ממהנדסי הקונסטרוקציה, יועצי החשמל וקבלני האלומיניום, ששמם מוצג בשלט החיצוני של הבניין שבבנייה. שלא כמו אמן החתום על עיצוב מונומנט סביבתי (כמו פסל חוצות), זהות ושם האדריכל והמעצב חשובים בשוק הנדל"ן הישראלי, רק אם יש להם ערך שיווקי וכוח השפעה על מחיר המ"ר. ריצ'ארד מאייר, דניאל ליבסקינד ופיליפ סטארק הם שמות כאלה. בעולם, שמו של האדריכל נרדף לשמם של בניינים נודעים: את כנסיית סנרדה פמיליה מציינים בנשימה אחת עם שמו של גאודי, ואת כנסיית נוטרדאם עם לה-קורבוזייה, איש אינו יודע מי היה אדגר קאופמן, בעל הבית של "בית המפל" בפנסילבנייה, אבל כולם יודעים שפרנק לוייד רייט תכנן אותו. ואצלנו כל ילד מכיר את שם היזם שמאחורי הבניין – מגדל שלום מאיר (משה), מגדל אביב (משה), מרכז עזריאלי (דוד), דיזינגוף סנטר (אריה פילץ), גן העיר (שלמה אליהו) – אבל כמה יכולים לנקוב בשמו של האדריכל שתכנן אותם? (י. פרלשטיין וגדעון זיו, אמנון ניב ואמנון שוורץ, יסקי-סיון, עטיה ועזריאלי, ישר וטולדו, אלחנני, בהתאמה). כי היזמים הם גיבורי התרבות האמיתיים שלנו, אנחנו סקרנים יותר לדעת מה בונה יצחק תשובה או מוטי זיסר ופחות מה מתכננת עדה כרמי או ברכה חיזטין. ארוסטרטוס היווני ביקש להתפרסם ולכן שרף את בית המקדש באפסוס, אחד משבעת פלאי עולם. הוא לא טעה במשימתו: את שם האדריכל שהגה אותו פלא אדריכלי איש כבר לא זוכר, אך הפירומן זוכה בתהילת עולם.

לאדריכלות בארץ אין עדיין את העמוס עוז, הדוד גרוסמן וגם לא הרם אורן שלה. היא לא תרמה לעולם את הדניאל ברנבויים, אייזק שטרן ויצחק פרלמן שלה. היא אפילו נעדרת מן הטריוויה הישראלית. בכל משאל אקראי ברחוב, ינקבו הנשאלים לפחות עשרה ספרים או סופרים ישראליים ידועים, אבל לא ידעו לציין מבנה אדריכלי ראוי אחד. סטודנטים לאדריכלות יציינו את בית המשפט העליון, בית המשפט העליון ובית המשפט העליון. השיממון הזה בתחומים אלה, לא נושא הבטחה להצמיח בחברה ערכים של יחס לסביבה, לזולת, לקהילה, לעתיד המדינה, לדורות הבאים, ולא ערכים אסתטיים ואחרים, ודווקא מאלה החסרים לנו כל-כך. השיממון הזה מונע גם מתחומי יצירה אלה להתפתח, שלא כמו מקצועות הרפואה, משפטים, ראיית חשבון – שם נדרש בעל המקצוע לידע והבנה טכניים מקצועיים, תחומי האדריכלות והעיצוב היצירתיים זקוקים לשיח מלבן, לויכוח מפרה, לביקורת בונה, לשאר רוח, להשראה, לכימיה עם הסביבה, למחיאות כפיים של הקהל.

חייבת להיות לכך במה, זירה לשיח המפרה והבונה, החייב להתרחש בתחומי האדריכלות והעיצוב בארץ, ולא אירוע תוך מוחי, אלא כזה שיש לו קהל, קשוב צמא, שלא מחפש שיתחנפו אליו, ששומע מוסיקה, נהנה מהצגת תיאטרון, קורא ספר טוב ונהנה מאדריכלות ועיצוב ראויים. כאילו התפתחו אלה אצלנו לאורך מאות שנים, כאילו נולדנו, גדלנו וחונכנו בצילה של האדריכלות והאמנות הנשגבת בעולם, כאילו אנו נמצאים עתה במרכזו של העולם ומנהלים שיח של שווים מול שווים עם שאר הארצות, מיישרים איתן קו, או מפגינים בפניהן את איכויותינו הייחודיות. כאילו יש לנו מגזין בינלאומי משלנו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s