בעקבות צלם: אנרי קרטייה ברסון

"בשבילי המצלמה היא לוח שרטוט, מכשיר של אינטואיציה וספונטניות, שבמושגים חזותיים שואל ועונה בו-זמנית. על-מנת להצליח "לתת משמעות" לעולם, עליך להיות מעורב במה שממוסגר ב-viewfinder שלך. היחס הזה מצריך ריכוז, רגישות, משמעת של הנפש ותפיסה גיאומטרית."

אנרי קרטייה-ברסון (Henri Cartier Bresson)

קורות חייו ופועלו

אנרי קרטייה-ברסון נולד בשנת 1908 בקאנטלופ (Chanteloup), צרפת. הוא למד ציור בסדנתו של אנדרה לוט והושפע רבות מהצורניות של אמנותו הקוּביסטית. סיים תואר באמנות ופילוסופיה באוניברסיטת קיימברידג". כשגילה את הצילום, בשנות ה-20 לחייו, החליט לזנוח את סדנת הציור הסגורה ולצאת לצלם ברחובותיה של צרפת.

ב-1932 בהיותו בן 34, הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו כאורח בגלריה של ג'וליאן לוי. בניו יורק שיכנע אותו פול סטרנד לעסוק גם בבימוי, כשחזר לפאריז היה לעוזר במאי לז'אן רנואר ועסק בעצמו כמה שנים בבימוי סרטים בספרד (גם במהלך מלחמת האזרחים שם). במלחמת העולם השנייה היה שבויי מלחמה של הגרמנים, ניסה לברוח פעמיים ורק בפעם השלישית הצליח. הצטרף לארגון מחתרתי להברחת שבויים במלחמה, ה-MNPGD, תקופה שבה חזר להיות אלמוני. לאחר המלחמה ארגנו בניו-יורק תערוכה לזכרו ואז הופיע לראשונה בציבור מאז שנלקח בשבי.

ברסון, רוברט קאפה (Robert Capa), דיוויד (צ'ים) סימור (David [Chim] Seymour) וג'ורג' רודג'ר (George Rodger) מקימים בשנת 1947 את סוכנות "מגנוּם". ברסון היה לצלם הראשון, שתצלומיו מוצגים במוזיאון הלובר. במסעותיו בעולם מסקר למגזין "לייף" בהודו את מותו של גנדי, את מחצית השנה האחרונה לשושלת הקיסרית של סין ואת מחצית השנה הראשונה להיווסדה של הרפובליקה העצמאית של סין, את עצמאותה של אינדונזיה, את קובה, את מקסיקו ואת יפן.

בשנת 1975 מציג ברסון תערוכת ציורים בניו-יורק ובשנת 1977 הוא "מניח" למצלמת הלייקה (Leica Camera) שלו ופורש רשמית מעבודת הצילום בשנת ה-70 לחייו.

35 מ"מ: מצלמת הלייקה

בשנת 1925 הופיע דגם ראשון של מצלמת הלייקה בפורמט 35 מ"מ (בקולנוע השתמשו בסרטי 35 מ"מ כבר ב-1909). ברסון החל להשתמש בה ב-1932 והמצלמה התפרסמה בקרב הצלמים של סוכנות "מגנום" ובקרב קהל חובבי הצילום. במהלך המאה הפך הצילום ב-35 מ"מ לפופולארי ביותר וסרטי הצילום של קודאק ופוג'י שכולנו מכירים היו לסרטים הנמכרים בשוק. הלייקה קלה, עם מהירויות חשיפה גבוהות ועדשה קבועה (עם השנים התווספו דגמי "רפלקס": עם עדשות מתחלפות), סימנה הלייקה את תחילתו של עידן "הפריים המהיר". מבחינת ההיסטוריה של טכנולוגית הראייה, הייתה הלייקה לסַמָן של "מזעור". כל חברות האופטיקה המייצרות מצלמות עברו תהליכים של מזעור בפס הייצור שלהן, בעקבות פריצת הדרך של לייקה. מידותיה הקטנות, היכולת לצלם איתה ללא פלאש וברגישויות סרט המאפשרות חשיפות מהירות, אפשרו ללכוד תנועה, פנים, מבט – באינטנסיביות שבה התרחשו. הלייקה התאימה לגישתו של ברסון ובשנת 1952 פרסם ברסון את ספרו הראשון: "הרגע המכריע", המתאר את גישתו הצילומית.

"הרגע המכריע"

אם משמעה של תמונה היא לתקשר עם הנושא המצולם בה, הרי שכל המרכיבים הנוספים המופיעים בה, חייבים להתייחס גם הם לנושא. הצילום מכיר בקצב של החיים בעולם האמיתי, הנמצא בתנועה מתמדת. העין מנסה לחפש ולמצוא בפוקוס נושא פרטני, בתוך המולת המציאות. המצלמה בסך-הכול מנציחה על תשליל את ההחלטה של העין.

צילום כמו ציור, הוא התרשמות במבט חטוף על הנושא, ברגע הראשון, יחד עם הסתכלות כוללנית יותר על שאר המרכיבים בהמשך. קומפוזיציה היא מערכת היחסים בין המרכיבים השונים, המובילים אותנו לנושא. לא ניתן להוסיף קומפוזיציה "מסיטה" כמו שאי אפשר להפריד בין צורה לתוכן.

הצילום יוצר משהו ייחודי כאשר הוא לוכד תנועה: הוא מנציח אותה בקווים צורניים. הפלסטיות הזו, כפי שכינה אותה ברסון, מאפשרת לנו "לקפל" תנועה מהחיים אל תוך הפריים עצמו. בתנועה הזאת יש רגע אחד שבו כל המרכיבים נמצאים באיזון. הצילום צריך להנציח את רגע האיזון הזה: הרגע שבו כל המרכיבים הבונים קומפוזיציה מתלכדים בהרמוניה אל הנושא. צלם יכול לשנות קומפוזיציה בהזזת ראש של מילימטרים, בכיפוף של ברך, על-ידי הצבת המצלמה קרוב או רחוק יותר מהנושא המצולם. הוא יכול "לצייר" לעצמו את קווי התנועה המוליכים לנושא בזכות הגמישות הזאת שלו, אבל מכיוון שהאובייקטים בחיים הם בתנועה, הוא צריך לעשות זאת ברפלקס מהיר כמו התריס עצמו.

ברסון ניסח במילים את הבעיה הצילומית הראשונה שיש לכל צלם: מה לצלם? הוא אמר: "לפעמים קורה שאתה נמצא במקום ומחכה שמשהו יקרה. לפעמים יש לך תחושה שמצאת את כל המרכיבים שיעשו את הצילום טוב אבל עדיין משהו חסר,..אתה מסתכל ב-viewfinder ומזהה תנועה של דמות עוברת לך בפריים. אתה מחכה ומחכה ואז לוחץ על הכפתור. אתה מרגיש שיש לך משהו אבל לא יודע ממש מה זה: אם צילמת "רגע מכריע" אתה מסתכל על התמונה בחדר הפיתוח ומזהה שכל הפרטים התלכדו לכדי תבנית גיאומטרית אחת, שבלעדיה התמונה הייתה יוצאת חסרת חיים או צורה."

"חוק הזהב" כפי שמכנה אותו ברסון, הוא אך ורק זוג העיניים שלך, המצפן שמאפשר לך לתפוס את אותו רגע בזמן. "הצילום עצמו לא מעניין אותי" טוען ברסון. "רק הרגע שחוויתי במציאות והיכולת ללכוד אותו." ברסון לא נהג לחתוך את הפריים לאחר שצילם. "עריכה של פריים" אמר "תשמש אותנו רק ללימוד ובחינה מחדש לפעמים הבאות." דרכו הקפדנית, האחריות שלקח על הצילום ואהבתו למקצוע עשו אותו לאחד מהאבות הרוחניים של הצילום.

מגנום

אנרי קארטייה ברסון, רוברט קאפה, דיוויד (צ'ים) סיימור וג'ורג' רודג'ר הם ממייסדיה הראשונים של סוכנות הצילום והעיתונות: "מגנום". הסוכנות קמה בעקבות מלחמת העולם השנייה: הרצון לסקר חלקים נרחבים מהעולם ששרד, מעידן הלאומים החדש והמדינות שקמו לאחר המלחמה.

בקצרה היו שני יתרונות להתאגדות זאת:

  1. חופש יצירה גדול יותר לצלמים: העורכים לא קבעו מראש את נושאי הצילום. הדבר אִפשר לצלמים לבחור נושא בעצמם, במרחב שבו פעלו, ולהתמקד בו לתקופה ארוכה.
  2. זכויות יוצרים של קואופרטיב: מכירת התצלומים ללא בלעדיות אִפשר למגנום להתפתח גם כמו"ל ולהדפיס הדפסות עצמאיות של הצילומים נוסף לאספקתם למזמיני הסיקור.

בגישה היומרנית של התקופה, העולם "חוּלק" על-ידי ארבעת המייסדים: צ'ים צילם ברחבי אירופה, ברסון בהודו ובמזרח הרחוק, רודג'ר באפריקה וקאפה בארה"ב (לתקופה צילם במזרח-התיכון ובישראל).

"סקוּפּים" ידועים של הסוכנות היו הצילומים מעבר "למסך הברזל" בבריה"מ וצילומיו של ברסון בהודו, זמן בו נרצח גנדי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s