בעקבות צלם: ברוס דיווידסון

שכונת המהגרים הראשונה בעיר ניו-יורק

רחוב מאה מזרח

נראה שברוס עלה על הנוסחה לספר מוצלח: 40 שנה אחרי שצולם אפשר למצוא את סיפרו באתרי המכירות במחיר של אלף דולר בהוצאה ממוספרת וחתומה אישית. חשוב מכך הפכו סיפוריו המצולמים על הארלם, לקראת סוף שנות השישים (המאה ה-20) להוכחה בלתי-אמצעית ליכולתו של הצילום ליצור שינוי חיובי.

דיווידסון הלך בעקבותיו של ג'ייקוב ריס, שצילם את שכונת המהגרים הראשונה בדרומה של העיר וכתב על כך בספרו (Riis, Jacob: "How the other half lives". Baxter Street. 1889-1898).

דיווידסון צילם במשך שנתיים (1966-1968) אלפי דיוקנאות יום-יומיים של המהגרים הלטינים ברחוב מאה, מזרח הארלם. 2000 איש קיבלו ממנו הדפסות שלהם וכבר במהלך תקופת הצילומים, השתמשו בתמונות אלו באמצעות וועד-הפעולה למען השכונה, שהקימו לשיפור תנאי מגוריהם.

שנתיים נוספות עברו ובשנת 1970 הודפס לראשונה הספר: "East 100 Street", על-ידי המחלקה לעיתונאות של אוניברסיטת הארוורד. הוועד השכונתי גדל להיות: "השדולה החברתית של מטרו-צפון (רחובות 100, 101, 102).

בשנת 1975 אושר פרויקט "מיקום מחדש" של התושבים. 90 יחידות הדיור מומנו על-ידי "מטרו-צפון" ביוזמה פרטית (העירייה לא מוזכרת בספר ולא המקורות למימון. בפרסומים אחרים נקבע שהפרויקט מומן על-ידי העירייה?)

מאותו רגע, קיבל התיעוד המצולם של ברוס גם ערך היסטורי (מכיוון שהבתים המצולמים נהרסו ונבנו מחדש בחלקם). הספר יצא-לאור מחדש הפעם בתפוצה ארצית. התערוכה באותו שם הוצגה במוזיאון לאמנויות מודרניות בעיר (MOMA- Museum Of Modern Arts). ברוס המשיך לעבוד על ספרו הבא ("Subway").

את הפרויקט שלי אני מצלם בשכונת בית-ישראל, באחת החצרות ב"בתי אונגרין". תושבי המקום חרדים שהמסורת הדתית והמשפחתית שקיימת בשכונה הפרטית, תישמר. חצרות הבתים משותפות. בכניסה לחצר מצאתי מפה עם מיספור אלפא-בית של הבתים. ליד בית י' יש מגלשה קטנה: ילדה שיחקה איתה והשאירה אותה בחוץ. במשך שבועות זו הייתה האטרקציה המרכזית. הילדים נוהגים לשחק מולי לעיתים קרובות יותר עכשיו כשהתרגלו. במהלך הצילומים החלו בשחזור בית-הכנסת הישן "שומרי החומות" שמעל בית י'. אחד האברכים-הצעירים שהצטלם שאל אותי אם משפצים בגללי. ילדים מתקרבים לטרקטור הנובח בשכונה השקטה ואז בורחים ממנו כשהוא מתקרב. פעם אחת הלכתי לאכול פיצה עם עוד כמה מבני-הישיבה במקום. דיברנו על הצבא ועל מצלמות. בחול-המועד פסח הם הלכו למוזיאון ישראל כשהכניסה הייתה חינם.

כל מי שהסכים להצטלם אצלי, ביקשתי שישאיר שם וכתובת. אחת החוויות הייתה תמיד החיפוש אחר תיבת-הדואר כדי לשים בה את התמונה המודפסת.

הצילום בפורמט-גדול היה חוויה חברתית: סקרנים היו יוצרים סביבי מעגל מחבק כדי להציץ, כל אחד בתורו, מה רואים מאחורי הוילון הכחול. הרצון להתקרב, לגעת, לתקשר, מלווה את העבודה כל הזמן. ביום שישי הזמינו אותי לבית-הכנסת. אחד השכנים הסכים גם שאצלם אותו בתוך הבית אבל אחר-כך חזר בו. הטמפרטורה לא נמוכה כמו במטרופולין הרחוק של ברוס. להיפך: כאן הטמפרטורה נוחה, השמש מסנוורת ורוב הפעילות של הילדים היא בחוץ. אני מעוניין להמשיך לצלם כאן מכיוון שקיבלו אותי בברכה. אולי אעשה כאן תערוכה קטנה בחצר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s