מיתוס הנעליים האדומות

את מיתוס הנעליים האדומות מכיר כל מי שזוכר את הפעם הראשונה שבה לא עמד בפיתוי ונמשך כמו עש לאש.

תמר קרוון

צילום של: קרוון, תמר, "השמלה האדומה שלי ", מתוך הסדרה שהוצגה בתערוכת "קצהחוט " (האקדמיה לעיצוב ויצו-חיפה), 2006. [1]

.

"

היה היתה והיה לא היתה ילדה קטנה, ענייה ויתומה, שלא היו לה נעליים.

אבל הילדה שמרה כל פיסת בד שנקרתה בדרכה, ועם הזמן תפרה לעצמה זוג נעליים אדומות. הן היו פשוטות וגסות, אבל היא אהבה אותן. הן גרמו לה להרגיש עשירה, אף שבילתה את ימיה ביערות בחיפוש אחר מזון.

יום אחד, כשהלכה לה הילדה הקטנה בדרך ליער, עצרה לידה כרכרה מוזהבת. בכרכרה ישבה אשה זקנה, שאמרה לה שבכוונתה לקחתה לביתה ולגדלה כאילו היתה בתה הקטנה, עצמה ובשרה. השתיים נסעו לביתה הגדול של הזקנה העשירה, שם חפפו את שיער הילדה וסירקו אותו. היא קבלה בגדים תחתונים צחים ונקיים, שמלת משי יפה, גרביים לבנים ונעליים שחורות מבריקות מִלכּה. הילדה שאלה מה עלה בגורלם של בגדיה הישנים ובמיוחד נעליה האדומות, והזקנה אמרה לה שהבגדים היו כה מזוהמים והנעליים כה מגוחכות, שהשליכה אותם לאש והם נשרפו לאפר.

הילדה התעצבנה, משום שעל אף כל האוצרות שסביבה, דווקא הנעליים האדומות שתפרה במו ידיה גרמו לה אושר. עכשיו נאלצה לשבת במקומה ולדבר רק כשפנו אליה בדברים, אבל אש חשאית החלה לבעור בלבה והיא המשיכה לערוג יותר מכל לנעליה האדומות הישנות.

ביום שבו היתה הילדה גדולה דיה לטקס ההכנסה בברית הכנסייה ב"יום התמימים", לקחה אותה האשה לסנדלר זקן ונכה, כדי שזה יכין לה זוג נעליים במיוחד לכבוד הטקס. כשהגיעו לסנדלר, ראתה הילדה בארון התצוגה שלו זוג נעליים אדומות מרהיבות מעור משובח שבמשובחים. הילדה, שבחרה רק בעזרת לבה הרעב, ביקשה מייד את הנעליים האדומות, אף שנעליים אדומות יעוררו שערורייה בכנסייה. עיניה של הזקנה כהו עד כדי כך, שלא ראתה את צבעם. היא שילמה עבורן, והסנדלר הזקן קרץ אל הילדה ועטף את זוג הנעליים.

למחרת נדהמו באי הכנסייה למראה הנעליים האדומות לרגלי הילדה. הנעליים זהרו כתפּוחים ממורקים, כמו שני לבבות חצופים. כולם בהו בהן; אפילו ציורו האייקונות על הקירות בהו בה במבטים נוזפים, אבל היא אהבה את נעליה אפילו יותר. כאשר הכומר והמקהלה שרו, והעוגב הרעים, חשבה הילדה שדבר אינו יפה מנעליה האדומות.
עד סוף היום סיפרו לזקנה על נעליה האדומות של האסופית שלה. "לעולם לא תנעלי עוד את הנעליים האדומות הללו!" איימה הזקנה, והצפינה את הנעליים במחבוא לא נודע.
אולם הילדה, שגילתה את המחבוא, לא התאפקה וביום ראשון הבא נעלה שוב את הנעליים האדומות, ולא השחורות, והלכה לכנסייה כמנהגן.
הפעם, בפתח הכנסייה עמד חייל זקן, שזרועו צפונה בסד. הוא לבש מקטורן שחור מט ופניו מזוקנות. בבואם להיכנס לכנסייה הוא קד קידה וביקש רשות להבריש את האבק מעל נעלי הילדה. הילדה הגאה בנעליה הושיטה רגל, והוא נקש על עקבי נעליה תוך אמירת זמר קטן. הילדה חשה עקצוץ בכפותיה.
בכנסייה שוב הביטו הכל בעין עקומה בנעליה האדומות של הילדה. אבל היא אהבה כל כך את נעליה האדומות כשני, המבהיקות כגרגרי פטל ורימינים והיתה עסוקה בלהביט ולהסתכל עליהן, עד ששכחה לשיר ולהתפלל עם כולם.

כשיצאה מהכנסייה יחד עם הזקנה, קרא אליה החייל הפצוע: "אלו נעלי ריקוד מהממות!" לשמע מלותיו פצחה הילדה במספר צעדי ריקוד, בו במקום. מרגע זה ואלך סירבו רגליה לעצור והיא המשיכה לרקוד אל עבר ערוגות הפרחים שבחצר הכנסייה ומעבר להם. היא רקדה ופיזזה במחולות אל השדות שמעבר לכביש. הרכָּב של האשה נאלץ לקפוץ ממושבו, לרדוף אחר הילדה ולאסוף אותה בזרועותיו בחזרה אל המרכבה בעוד רגלי הילדה הנתונות בנעליים האדומות ממשיכות לרקד באויר. מחזה מוזר זה הלך והחמיר משניסו הנהג והאשה לחלוץ את נעליה של הילדה – שיער סתוּר ורגליים בועטות – עד שהצליחו, ואז שקטו לבסוף רגלי הילדה.

בבית זרקה הזקנה את הנעליים למדף גבוה שלמראשותיה והזהירה את הילדה לעולם לא לגעת בהן שוב.

רצה הגורל וזמן מה לאחר מכן נפלה האשה למשכב. כשהרופאים יצאו מהבית, התגנבה הילדה לחדרה של הזקנה בעודה ישנה והציצה למדף שלמראשותיה. ההצצה התמקדה למבט והמבט לתשוקה. הילדה הורידה את הנעליים האדומות מהמדף ונעלה אותן לרגליה.
ברגע שנגעו רגלי הילדה ברצפה, נתקפה היא בדחף עז לרקוד: היא רקדה בבית ומחוץ לבית, במחולות ובסחרורים. הילדה התענגה על המחול ולא הבינה שנקלעה לצרה, עד שרצתה להמשיך שמאלה וראתה שהנעליים מתעקשות על ימינה. כשרצתה לרקוד היישר בדרך לקחו אותה נעליה דווקא בסיבובים ובמורד, בשדות הבוציים ואל היער האפל.

כך המשיכה לרקוד ללא שליטה אל תוך נבכי היער עד שהגיעה לקרחת היער. שם עמד לו החייל המזוקן נשען אל סלע, כשלגופו המקטורן השחור וידיו מחזיקות בכּינור אדוֹם מעץ מהגוני מבריק והוא שר ומנגן. "ראו, ראו," אמר, "אלו נעלי ריקוד מהממות!". הילדה המבועתת ניסתה לחלוץ את הנעליים האדומות, משכה ומשכה אבל הנעליים נותרו על רגליה. היא קיפצה על רגל אחת, בעוד היא מנסה לחלוץ ממנה את השנייה. אבל הרגל שנותרה על הקרקע המשיכה במחול וגם הרגל השנייה, שהיתה בידה, מילאה גם היא את חלקה וסירבה להפסיק.

הילדה רקדה ורקדה ורקדה. על גבהות ובעמקים. באפילת הלילה ובזריחה. בגשם ובשלג ושוב באור השמש הקופחת. חוללה ללא הפסק. אבל זה לא היה מחול טוב. זה היה מחול נורא ואיום,
ולא היתה לה מנוחה.

היא רקדה אל בית הקברות שליד הכנסייה, ורוח רפאים סירבה להניח לה להיכנס: "את תרקדי בנעלייך האדומות" אמרה הרוח, "עד שתהיי לרוח חי-מת, עד שעורך יתקמט ויידלדל על עצמותייך המתפוררות. עד שלא יוותר ממך דבר פרט לבני מעייך וקירבך המשתפך. את תרקדי מדלת לדלת בכל הכפרים, ועל כל דלת תקישי שלוש פעמים, וכשאנשים יציצו החוצה לחזות בך, הם יפחדו שמא גורלם יהיה כגורלך. ריקדו, נעליים אדומות, ריקדו!"
הילדה התחננה לרחמים, אבל בטרם יכלה להשלים את תחינתה נשאו אותה הנעליים האדומות הלאה משם.

עד שהגיעה לביתה משכבר וראתה אבֵלים. הזקנה שאימצה אותה הלכה לעולמה. ואף על פי חן עברה הילדה על פני הבית בריקוד הזוועות שלה. מותשת ואחוזת אימה חזרה אל היער למקום שם התגורר התליין של העיר. הגרזן הנשען אל הקיר החליט לרעוד ברגע שחש בילדה קרבה.

"בבקשה!" התחננה בפני התליין בעוד היא רוקדת בפתח דלתו. "חתוך את נעליי ושחרר אותי מגורלי הנורא". התליין חתך את רצועות הנעליים האדומות, אבל הנעליים נותרו צמודות לרגליה. אז זעקה אליו הילדה שחייה אינם שווים דבר וביקשה שיכרות את רגליה. הוא ציית, וכרת את רגלי הילדה בגרזנו. הנעליים האדומות, עם כפות הרגליים שבתוכן, המשיכו לרקד ולפזז אל מעבה היער עד שנעלמו מעין.


הסיפור מיתוס הנעליים האדומות מוכר גם כסיפור-עם בכמה ארצות וגם הומחז למחזה בשם הנעליים האדומות. הגרסה הנוכחית היא שלי והיא בהשראת הספר: "רוקדת עם זאבים: מיתוס האישה הפראית"

[1] קרדיט על התצלום: http://info.oranim.ac.il/home/home.exe/9162/19172

כתבה על תמר ב'לאישה': http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3795728,00.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s