אורחים בחלל לא-מוכר

סיפור-מסע: יוני 2001.

מי שביקר בסלאר בבוליביה בוודאי מכיר את הסיפור הזה. גם כל מי שהיה באיזה שהוא טרק במקום עלום בעולם מכיר סיפורי-מסעות.

אלה הסיפורים שישראלים מספרים זה לזה ברגע שחזרו לאכסנייה המקומית או לפוסאדה. גם בטיולים קטנים יכולים להופיע סיפורים.

הקטעים הבנאליים והיום-יומיים הופכים למעניינים ברגע של מפגש עם אדם זר. כל הזיכרונות שיש לי ממסעותיי הם זיכרונות של מפגשים.

.
.
אורחים בחלל לא-מוכר

ראיתי שהוא מת כשעצרנו לקראת הכניסה למדבר. כנראה ברח מ"אי הדייגים" ולא הצליח למצוא לו אוכל במדבר הקירח. זה היה וִיסְקַּצָ'הּ (Vizcacha): אוגר אָנְדִי קדום, נראה כמו שפן-סלע חום רק גדול יותר, בלונדיני ועם אוזניים קצרות יותר. המדריך זרק אותו לפגש. הויסקאצ'אס שייכים למשפחת הצ'ינצ'ילה והם מטפחים מאוד את עורם כך שהוא נותר מבריק. הפרוות שלהם שוות הרבה מחוץ לבוליביה.
עברתי ליבשת הלטינית לא לפני הרבה זמן. עדיין לא שנה בחצי-הכדור-הדרומי. בכל זאת נראה כאילו עברו עידנים: השחיתות בקרנבל באולינדה והלימודים באוניברסיטה בבואנוס-איירס השאירו בי תחושה של בית. של אורבניות. לבוליביה הגעתי בעיתוי הנכון כדי לצאת מהקִדמה ולחזור למציאות קְדוּמה. מפגש מחודש עם הטבע.

בכניסה לסאלאר עצרה כל השיירה. היינו שלושה ג'יפים שחברו זה לזה רק לשם המסע הקצר במדבר המלח ההזוי הזה שנקרא סאלאר דה-אויוני (Salar de Uyuni).
מלא ישראלים מגיעים לכאן: הסאלאר הוא עוד פריט חובה לאספנים הישראלים של ה"גל"[1]. אני הכרתי את המקום מהתצלומים העירומים שרואים מכאן, וזאת חובה לא פשוטה לסמן עליה "וי".
כך נראה הגל הישראלי של דרום-אמריקה מאז יוסי גינסברג[2]. נזכרתי בעוּבָּרֶי היאמה (llama) שבשוק הכשפים בלה-פז: זאת הייתה אחת התמונות היותר מחרידות בספר. אז מה עם העירום? חייבים "לעשות" את זה? נראה כשנגיע.
נחזור קצת אחורה: את אייל, חברי לטיול, פגשתי שוב בעיר סוקרה, בוליביה. מאז ברזיל לא נפגשנו והיה הרבה מה להשלים (אז גם התחילה הסאגה של: "אף-פעם לא חצינו גבול בין מדינות ביחד"). אייל הכיר בפאנטאנאל (Pantanal, Brasil) את דויד ומירב, והכיר לי אותם בארוחת הבוקר.

מאז שהכרנו, כבר עברנו ארבעתנו ביחד חוויות בעיר הגבוהה בגודלה: פוטוסי. אני מתאר לעצמי שהם לא ישכחו לי איך נתתי את כל שקית הקוקה[3] לכורה הראשון שראיתי במכרות הקואופרטיב שם, במקום לחלק אותה בין כמה. זה היה ביוני. התקופה הייתה תקופה סוערת פוליטית ונתקלנו בדרכים כל הזמן ב"בלוקאוס" (מחסומים). את המחסומים יצרו בדרך כלל נהגי משאיות או "צ'ולות" (נשים אנדיות) שהיו מתיישבות באמצע הכביש עם שמלות הסינר הגדולות שלהן, הצמות המשתלשלות מתחת לכובעי ה"בוולר" (Bowler Hat) הקטנים, כמו הכובעים של מרי-קלייר (Marie-Claire) או דומה יותר מזה, מזכירות את אופנת הרוכבות של המהפכה הפמיניסטית הראשונה ואת אולגה פטרובה (Olga Petrova). בכל מקרה, בישיבה המזרחית הזאת שמתחת לשמלה, הן היו עוצרות את התנועה הדלה ממילא.
לקראת החגים, בסוף השנה האזרחית, מתגמלת הממשלה הבוליביאנית באמצעות כספים אמריקאים[4], חקלאים בעלי אדמות שהסכימו בתחילת השנה להשמיד את שדה הקוקה שלהם ולגדל במקומו גידולים "חוקיים" כמו יוקה או תירס למשל. מבחינת אותם חקלאים שהם כמו אריסים – השולטים על שטחי יבול עצומים – הגיע הזמן ללחוץ על הממשלה, שהתגמול אכן יגיע. בנוסף לכך צריך לזכור שהבוליביאנים רגישים מאוד לריבונות שלהם על מדינתם. למדינה יש את השם המושמץ ביותר ביבשת, עוד מהימים הקדומים של הכיבוש הספרדי: "חמור הנושא שקי זהב". החמור הוא כמובן המדינה והעם המנוצלים, אבל את שקי "המתכות האצילות" החליפו כבר מזמן שקי הקוקה.
שביתות הפועלים הגדולות היו בעיקר בלה-פז ובסוקרה. בבירה הושבתה התנועה לחלוטין, ובשיא כללה סגירה חלקית של שדה-התעופה וביטול טיסות בינלאומיות כדי ליצור הד תקשורתי גם מחוץ למדינה. כעבור כמה שנים נבחר לראשונה נשיא ממוצא אנדי, דובר קצ'ואה (שפה אנדית) מלידה. הנשיא העתידי היה מנהיג מרד הפועלים הנוכחי.

כך או כך שמחנו שעזבנו מהר את לה-פז הבירה ואת העיר הגדולה סוקרה, ועם עיכובים מעטים בדרכים. אחרי שהכרנו ומילאנו את הבטן בארוחת בוקר בצהרי יום שבת באלי'ס (ELI'S=סוף-סוף נס-קפה), נסענו להתרחץ ב"מעיינות החמים" בטריפּה (Tripa): אזור יפה, כולו סלעים-אדומים, ודויד זיהה ראשון אדים מהנחל העולה לאופק הפסגה. בראש שרשרת-ההרים הזאת צריך להיות מכתש "המעיינות החמים", שתוואי הנחל יורד ממנו. החיפוש אחר "המעיינות החמים" מתחמם.
כמה קקטוסים שגדלו כאן באזור הכינו אותנו לאווירה שנגלה ב"אי הדייגים". מכיוון ששיערנו שהמכתש אמור להיות בראש ההר, עלינו את ההר. בדרך הופיעה מולנו זקנה אנדית עם שן-זהב. "אסטה מוי לחוס" ("זה רחוק מאוד"), אמרה לנו. מח-שימה, כנראה צודקת המקומטת. לא מצאנו לא חמים ולא מעיינות.
בחזרה למסע ההזוי לסאלאר: ההכנות היו מעטות אבל עדיין היינו צריכים למצוא זוג נוסף לארבעתנו כדי למלא ג'יפ למסע. התחברנו עם אלי ונעמה, שהתחברו גם הם בינם לבין עצמם במהלך החוויות האינטימיות שכולנו חווינו. בארץ שמעתי שהם התחתנו. כנראה הניצנים של הזוגיות הזאת בצבצו להם בדרמה עם שחר של האִי הלא-מוכר.
משמאל (בכיוון השעון): אייל, נעמה, דויד, אלי ומירב

העיירה הציורית אויוני (Uyuni) מורכבת כולה ממשרדי נסיעות לסאלאר דה אויוני.
היינו כאמור שישה: אלי ונעמה, דויד ומירב ואייל ואני (איזה זוג אנחנו), ולקחנו את התוּר של "החוף הלבן" (Playa Blanca) שזהו בעצם מסלול של ארבעה-חמישה ימים הכוללים גם את סן-פדרו ואת הסאלאר של צ'ילה (מדבר המלח לא מכיר גבולות ושתי המדינות חולקות אותו). יש גם משרדי נסיעות צ'יליאנים ובכלל באותו זמן הרגשתי שהייתי רוצה לחזור לאנשים הטובים ביבשת. הצ'יליאנים שהכרתי הם אדיבים וחמים ביותר: הם לא יצביעו לך על הכיוון אם טעית בדרך, הם אשכרה ייקחו אותך לשם. הנחמדות של הברזילאים לעומת זאת לפעמים הפריעה. נראה כאילו הברזילאים מִסחרו את הנחמדות: קצת חבל שאתה רוצה לצלם איזה ילד ברזילאי או לתפוס איזו שיחה קלה איתו והוא מבקש ממך כסף על זה בטוענה שהוא מדריך טיולים. הורס את החברות המִקְרִית שמחפשים בטיול כזה.
ביום שלישי באחת-עשרה בבוקר יצאנו כולנו יחד עם נהג וצ'ולה-שפית בטויוטה לנד-קרוזר גדולה שעשתה הרבה רושם אבל בעיקר נתקעה מאותו רגע.

המסע הקצר לסאלאר התחיל: הדרך היא כולה הירידה למדבר והקבלה שלו. כמה בתי-בוץ ואבן עגולה מסמלים את בואנו לשממה. שמיים וענני נוצה מברכים אותנו לשלום. הדרך לא מעניינת אבל כן עשינו אותה כזאת מהפעם השנייה שנתקענו: הסרן הקדמי השתחרר והנהג אלתר עם גומי ושק לעטוף, כדי להחזיק אותו לגלגל. אין לנו שום חלקי-חילוף או ברגים סְפֵּר. בלילה צונחים עד מינוס עשר מעלות.
למחרת, ביום-הולדת של אחותי, קמנו ב- 5:30 בבוקר ואכלנו ארוחה לאקונית טיפוסית לבוליביה: לחם, מרגרינה, ריבה ותה, הכנו א. צהריים – שנדוויצים ויצאנו עם האלתור לראות את הזריחה בגייזרים ב"שמש הבוקר" (Sol de la maňana).
אורחים בחלל לא-מוכר

בדרך שוב נתקענו אחרי שהנהג סטה לתעלה בצד: הפעם נדפק הגלגל הקדמי ואחרי למעלה משעה שאני קופא מלנסות לעצור ג'יפים והנהג מחפש בשולי הכביש את הברגים של הגלגל, יצרנו קשר עם הקבוצה ההולנדית והמשכנו עם שני הג'יפים שלהם אל הגייזרים.
מהגייזרים למעיינות חמים – אמיתיים הפעם – בריכה מעלה אדים ומזיעה שהיא חלק מלגונה של פלמינגו ושחפים שטסים שם חופשי בהיפנוזה. מהמעיינות ל"לגונה ירוקה" (Laguna Verde) הנמצאת על הגבול עם צ'ילה הגבוהה בגודלה מעל 5000 מטר רום ושעל שפתה מזדקר הר-געש ליקאנקאבור (Volcán Licancábur). בחזור ראינו איך "לגונה צבעונית" (Laguna Colorada) משנה-צבעים: מצהוב מבריק לכתום מִשְּמִש ולחוּם, וכשמגיעים אליה היא אדומה-כדם ופלמינגו אדומים כצבעה מהלכים בה ומשיקים כנפיים סהרוניות.
נצמדנו לקבוצה המצוידת היטב ומאז ועד הרגע נהיינו לקבוצה מאוחדת של שלושה ג'יפים מעריצי אנה פרנק במסע אל הסאלאר.
אחרי זמן-מה שאנחנו נוסעים בלי להיתקע התחיל להיות שוב משעמם. מדבר באופק והרים מושלגים בשוליים, הגענו ליער של סלעים, צורות וצלליות משוננות. מפותלות. המושמץ שבצורות הוא הסלע של סלבאדור דאלי . בנסיעה של כמה שעות רעות ומטלטלות משתנה לאט הנוף. במסלול סוריאליסטי של ערוץ צר ומפותל עם דרדורת אבנים חומה בשוליים, עם כתמה ירוקה מידי פעם ובלי לראות דבר מקדימה פרט לירידה, מתיישרת לה הדרך ויוצאים מהגיא הצר אל מרחב המדבר האינסופי. נשימה עמוקה.
ממשיכים לנסוע. נוסעים ונוסעים ונוסעים. מגיעים פתאום אל עוד סלע. הקלאוסטרופוביה שבג'יפ מתחילה להעיק אבל כנראה שנרדמתי. לחלק זה של האזור קוראים "צ'יגואנה" (Chiguana), ה"מיני-סאלאר"; עמק מדברי שטוח המתחיל בסוף שרשרת-ההרים הלבנה ומסתיים בתחילת שכבת המלח היוצרת את מדבר המלח הגדול בעולם הוא הסלאר הידוע. בערבו של יום הגענו לכפר סן-חואן (San-Juan).
נחש הקור זוחל אליך בלילה. מכיש אותך מכאבים. טוב שבאופן מפתיע גם כאן יש יונקר גז והמקלחת רותחת. איך זה שיש כאן יונקר בכל כפר? מי בדיוק חי ב"אי הדייגים"? ומה בדיוק דגים בים של מלח שהוא בכלל מדבר? אחרי שלעולם לא מתרגלים למקלחת-הצנע-החשמלית ביבשת החסכנית הזאת זה היה די מוזר היונקר. נזכרתי שבמלון בבואנוס-איירס, לפני שעברתי לדירה משלי, היה לי גם יונקר רותח. הלילות הקרים הביאו אותנו להחלטה לשתות כוסית וודקה לפני השינה ולהישאר צמודים זה לזה. אליונעמה נצמדו ראשונים תוך שהם שומרים נגיעה. בין דויד, מירב ואייל היה משולש מתוח עוד מימי העיר. למי אני אצמד? לצ'ולה? אולי לפחות היא תתגמל אותי בארוחות משביעות יותר.
יצול אור הבהב דרך חריצי החלון ויצר כתמים חדים בקצה המיטה מולי. הבוקר העיר. עדיין קר סכינים. בשעה מוקדמת כבר יצאנו לריגוש חדש אל הדבר האמיתי. היאמות והירוק נעלמו. המדבר הקר נהיה לאפור והסלעים כהים יותר כמעט שחורים. מצאנו עצמנו נוסעים על מעין מזח אדמה כשמסביבנו מתחלף החול בלבן של מלח שנראה מרחוק כמו מראה כחולה. העננים והשמים משתקפים בקרקע. הג'יפים נעצרו. הנהגים ירדו והחלו למלא את בטן המנוע בשיחים של אורן. מתחת לפגוש הקדמי שמו שקית להגן על אלתור הסרן מהגומי והשק. הג'יפ יוצר גל של מים שהולכים ומתעמקים והאופק נראה כאילו הולכים ליפול לתהום מעברו השני.

איפה האי?
כולם לפתע נצמדו לשמשות. יבשה. הנהגים מיומנים, דקרו את הנקודה בדיוק. האי חום וטרשי כולו, מלא בקקטוסים עבים וזקורים הממלאים את האי המתרומם לגובה ארבע-מאות מטרים. צלילי מיתרים של כינור. בבקתת-עץ בתוך האבן, היחידה באי כולו, מצאנו מטבח שומם, בת-יענה שתקעה ראשה בין הסירים וזקן מזוקן עם צ'אראנגו (Charango) שקרא לנו להתאסף. הנהגים חילצו עצמות, הצ'ולה השפית שלנו התארגנה להכנת ארוחת הערב ואנחנו העברנו מקטרת של שלום עם המזוקן.


[1] אחד המינוחים שתבעו המוצ'ילרים הישראלים מאפשר להגדיר את המטייל הישראלי המצוי: "אתה חלק מהגל?", "מאיזה גל?" וכו'..מתייחס לתיאור הנהירה ההמונית והחלוקה לחבורות גדולות. "הגל הצפוני" מתייחס לכאלה שנחתו באקוודור ומטיילים דרומה ביבשת. "הגל הדרומי" מתייחס למי שנחת בארגנטינה או בצ'ילה ומטייל צפונה ביבשת. שאלות מנחות נוספות: "עשית את הקרנבל?", "עשית את הגלפגוס?" ו"עשית את הסאלאר?" מתייחסות לפריטי החובה הגדולים שהישראלי המצוי צריך "לעשות" ומאפשרות גם לשער כמה זמן וכמה כסף משקיע המצוי בטיול.


[2] יוסי גינצברג כתב את "בחזרה מטואיצי", 1985.


[3] צמח הקוקה, הגידול הנפוץ ביותר בבוליביה, ממנו מפיקים קוקאין.


[4] ארה"ב מכונה במדינות הלטיניות "אמריקה" ולתיירים האמריקאים קוראים "יאנקיס". לכל התיירים קוראים "גרינגוס". כוונתם זרים בעלי עור לבן. הבוליביאנים מכנים את הארגנטינאים "גרינגוס" בהתרסה וכדי להראות שהם לא בני הרי האנדים וצאצאי האימפריה האנדית מהתקופה הפרא-קולומביאנית (לפני כיבוש אמריקה הלטינית ביד הספרדים).

.

.

.

אורחים בחלל לא-מוכר: סדרה (תמונות)

.

אריה

קאלאקאטו, הרובע העשיר בבירה לה-פז, בוליביה, 08/07/2001

אריה

להקות פלמנגו וההרים של צ'ילה ב"אגם הצבעוני" (4000m.)

אריה

"העץ של סאלבאדור דאלי", במדבר הקטן בדרך לאי הדייגים, 2001

אריה

מחטי ברוש מונעים הידבקות של מלח למנוע, בדרך לאי הדייגים, 2001

"אי הדייגים, סלאר, 2001

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s