הרובע ה-18

הנרי (שם בדויי) מתלונן שבכל יום שישי הוא צריך לעשות עיקוף גדול בדרכו למקום העבודה – הספרייה העירונית ברובע ה-18 בפאריז – וזאת מכיוון, שרחוב שלם החוצה את השדרה, נסגר לצורך תפילה של מוסלמים ביום הקדוש להם, יום שישי. המסגד שברחוב אינו גדול מספיק ולכן המתפללים נאלצים להשתטח, עם שטיחים שהביאו במיוחד לשם כך, באמצע הרחוב, סידור לא נוח במיוחד גם להם.

הנרי טוען: "בחוקה שלנו יש הפרדה בין דת למדינה ובכל זאת המדינה מוציאה מכספינו כדי לקיים את ההסדר הזה ומגבילה בכך את חופש התנועה שלי." עוד הוא מוסיף בשאלה: "אני מקבל את חופש הדת אבל מה עם החופש ללא-דת?" הנרי מרגיש שהחוקה הצרפתית שהייתה ברוחה חילונית השתנתה. השאלה החברתית המרכזית כיום בפאריז ובעוד ערי בירה באירופה היא שאלת ההגירה המוסלמית.

נראה כי החוקות הדמוקרטיות שנכתבו מתוך הריאליזם ששלט בשתי המאות האחרונות אינם מספקות מענים למציאות הקיימת. "המציאות הייתה מאז ומתמיד חופשית יותר מהערכים שתיארו אותה" יגידו כמה ליברלים.
ערכים של חופש (חופש דת למשל) ושיוויון (הפרדה בין דת למדינה), שהיו הדגל להיווסדם של אומות, פשטו את הרגל ביום-יום של אותן אומות לאחר היווסדם. ערכים היו טובים לאותו רגע שבו אומה רצתה לבנות את עצמה מחדש אחרי מלחמה. ערכים אלו היו האידאלים, החזון שנשב ברוח הדמוקרטית. כל אומה מודרנית רצתה שיהיה לה את הדימוי הדמוקרטי הזה. זה היה ה"מה?" או "מיהי?" האומה הזאת. אבל ערכים אלה לא טיפלו ב"איך": איך יתבטא הדימויי הזה בהתנהלותה של המדינה למעשה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s