למיקי קרצמן

ישב לי הרבה זמן על הראש והלב. אז החלטתי להוציא. בהרצאה של מיקי קרצמן, אחת מיני רבות שהוא מעביר בליווי תצלומים שלו, רציתי לתבוע ממנו את מעמדו. נהניתי להתרכז בתמונות שלו: דיוקן פנים של זאקרייה זביידי שעיניו הזכירו לי את עיניו של וויליאם קאסבי של (ריצ'ארד)אבדון; תמונת הנערים בשלולית הביוב הירוקה יפה כאילו היו אלה ילדי נרקיס שמשכשכים בבריכת קריסטל פסטורלית; התמונות הריקות מגוש קטיף (לפני הפינוי) הן כמו טבע דומם דוקומנטרי.

מעולם לא קרץ לי יותר צילום עיתונות, רפורטאז'ה: לא כזה ששואף לדם ואש ותמרות עשן אלה כזה שיוצר קירבה עם המצולם. את תמונת המחסום אני זוכר לא בגלל הסמל, אלא בגלל דבריו על "מיקומו של הצלם": שצריך לעמוד בתווך בין הניצים ולא רק בצד האחד, הצד המוכר. אלא להכיר גם את הזר, הלא-מוכר. כשסיפר על סוכנות הידיעות ומערכת העיתון, חשבתי איך מערכות-ההמונים הללו מנצלות את סקרנותו של הצלם ואת יצר ההרפתקנות שלו להכיר את הזר. להיות תייר בארצו.

מיקי היה מהראשונים לצלם בשטחים הכבושים והוא אומר זאת לכן אני מציין את זה. אבל בהמשך ההרצאה (שנה שעברה) לא נאמרה ביקורת ישירה על השלטון. מיקי רוצה שהתמונות ידברו מעצמם. אבל תמונות לא מדברות. תמונותיו שוות אלף שתיקות. שתיקה. ועוד שתיקה. ועוד אחת.

צלמים ישראלים וצלמים על ישראל במוזיאון ברלין לאמנויות: בועז ארד, יעל ברתנה, רינה קסטלנובו, רינקה דיג'קסטרה, בארי פרידלנדר, אורי גרשת, עמית גורן, מיכל היימן, מיקי קרצמן, לאורה לאור, גיליאן לאוב, ירון לשם, מוטי מזרחי, אורית ראף, גיא רז, יגאל שמטוב, וולפגנג טילמנס, מארק וולינגר, וים וונדרס, פבל וולברג, שרון יערי, קתרינה יאס

איך משתמשים בתמונה של צלם? גדעון לוי כותב על "כביש 443" ומצרף תמונה של קרצמן. מתורגם לצרפתית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s