על אינטימיות

"בארוחה עירומה" מאת וויליאם בורוז מתוארות פניו של האיש הרע: "פרצופו של הרשע הוא תמיד פרצוף של נזקקות וצורך טוטאלי בתשומת-לב."
"באמריקן גנגסטר" מראים איך נתפסו בארוני הסמים קודם-כל לפי הבגדים שלבשו; אחר-כך לפי הקשרים שהיו להם – אופנה היא סמל סטטוס.
זכרונות מ"שמש נצחית בראש צלול": האהבה היא תמיד לזר, לשונה ממני, לזה שאינו כמו כולם בעיניי. כך היא הופכת את המפחיד למוכּר. מחבּרת את הלא-מחוברים. באהבה אנחנו רוצים לא רק לחלוק זכרונות משותפים, אלה גם לחלוק עם בן-הזוג זכרונות פרטיים – הזכרונות של חיינו הקודמים. לחוות שוב ביחד את מה שפעם חווינו לבד. לתת לבן-הזוג לעזור לנו להגיע לאותנטיות שבנו. לקבל ערבות ש"גם אני מרגישה מה שאתה מרגיש". הרצון הטבעי למחוק לגמרי את זכרונותינו הטראומטיים ביותר נשלל על-ידי פסיכולוגים ונוירולוגים אבל תרופות-המוח החדשות מנסות לכתוב את זכרונותינו מחדש. האם זה רע? הטענה כיום מדברת על-כך שכל-פעם שאנו מדברים על זכרון מסויים אנחנו ממציאים אותו מחדש. המוח מחדש את קשר-הזכרון הזה בצורה שונה פיסיולוגית. הזכרונות נכתבים "על-גבּי" ולא עוד "נשלפים מהמגירה". אז מה רע לצרף לזכרונות הבדידות שלנו שותף?

תגובה אחת
  1. אמנון אמר:

    כל זכרון הוא כמו סצינה שבה האדם מתפקד כשניים – "השחקן והבמאי": השחקן הוא זה שהיה שם ובו אנחנו צופים כפי שהיה, והבמאי הוא זה שהגיע אל הזכרון מן ההווה, זה ש"שלף" את הזכרון. בהתאם לכך, כל זכרון שאליו אנחנו חוזרים משתנה בהתאם לבימוי, כלומר בהתאם למצב הנוכחי שלנו. כמו שאמרת, רק במילים אחרות…

    בן/בת זוג על מנת להגיע לאותנטיות שבנו – איזה יופי!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s