החירות מובילה לבדידות

 delacroix

[1]

מי שקרא את המסה המפורסמת של מיל: "על החירות", הרגיש אולי את ההחמצה שבכתיבה החווייתית של הפילוסוף. השעמום עולה על פריצת-הדרך. המתרגם (עופר קובר) עשה נפלאות, לפחות בתרגום האחרון שלו (2006), כשסִגְנֵן את השורות המפולפלות של מיל. מיל כותב משפטים משפטנים, וכמו כל אנגלי טוב הוא מסתייג מפריצות-דרך. הקריאה של "על החירות" זורמת, בעיקר מפני שמיל פשוט לא עצר. לפחות לא בעריכה הסופית. אינספור שכתובים שרעייתו והוא עשו ביצירה אינם מורגשים. הניסוחים ארוכים, לעיתים משעממים. צלויים היטב כמו צ'יפס ופיש ביום א'. מיל פספס כי במקום לקבור את הדובדבן עמוק בתוך שכבות הספר ולהציג אותו רק בסוף, הוא שולף אותו כבר בהתחלה, כפי שציפו ממנו. ומה עם ייסורי הכתיבה? ההתפלספויות והדיאלוגים בינו לבין אשתו? ומאבק הקריאה שלנו, הקוראים, עד לקתרזיס שממצה את הגותו לכדי "עיקרון אחד פשוט מאוד"?

את העיקרון הזה, "עיקרון החירות"[2], מתמצת מיל כבר במבוא:

"מטרתה של מסה זו היא לקבוע עיקרון אחד פשוט מאוד, שהוא הראוי להנהיג באורח מוחלט את התעסקויותיה של החברה עם היחיד במה שנוגע לכפייה ופיקוח" כך בין שזה יהיה עונשים חוקיים, שימוש בכוח פיזי או באמצעות כפייה של דעת הקהל. מיל ממשיך להגדיר: "שהתכלית היחידה המעניקה למין האנושי, כיחידים או ככלל, את הרשות להתערב בחירותם של אנשים מביניהם לפעול, היא הגנה עצמית." והוא מעגן את "המטרה היחידה אשר למענה אפשר להפעיל כוח בצדק כלפי כל חבר בקהילה מתורבתת בניגוד לרצונו היא כדי למנוע נזק מאחרים."[3]

והרי לפניכם הדובדבן. עיקרון אחד פשוט, אותו אימצו כ ל הדמוקרטיות במאה שאחרי כתיבת הספר, והדמוקרטיות החדשות שהופיעו במהלכה. כך מכניס מיל ללקסיקון האזרחות שלנו את: חופש הביטוי, עצמאות המחשבה והמעשה, הזכות להגנה עצמית. אבל בספר הוא גם מרחיב על: החירות להתאגד, הפרדה בין סמכות רוחנית (דתית) לסמכות חילונית, שוויון בין נשים לגברים. האגודה לזכויות האזרח בישראל מציגה כמה "דגלים של זכויות" כאלה באתר הרשמי של האגודה. היחיד הריבון של מיל הוא אזרח העולם הגדול וחירותו מתחילה בחופש המחשבה שלו. מיל היה רוצה שנחשוב שונה. שונה מאופן החשיבה המוכר לנו, מכיוון שגם זה הוא דפוס מקובע של החברה שגידלה אותנו.
אינטימיות המחשבה מעולם לא הייתה מפחידה כל-כך ואת הפחד הזה יש לכבוש. מיל והארייט רעייתו הכירו זה את זו 21 שנים לפני שהתחתנו. להארייט אלו היו נישואיה השניים. הם השיגו אינטימיות במחשבה משותפת ויצרו יחד. כדי לעשות זאת הם היו חייבים להתעמת קודם עם פחדים. גבולות שהחברה קבעה והיה עליהם לפרוץ. לפרוץ, רק כדי לבנות בית משותף ולקבוע גבולות חדשים, אבל אלה היו הגבולות שהם החליטו עליהם. מיל לא סתם מציב בראשית ספרו את המכתב שכתב לאהובתו עם מותה, עת יציאת הספר לאור. ב"על החירות" הוא פונה לנשים: קיבעו גבולות חדשים ונצחו את הפחד.

הסמלים של לקרואה לא נמצאים שם בשביל הפורנוגרפיה. לא בשביל למכור את התמונה ובטח לא בשביל להשפיל את האישה, כמו שכמה פמיניסטיות מהדור הישן היו קופצות לחשוב. המאדאם הצרפתייה חולצת השד בימין ואוחזת הרובה בשמאל, היא גם אמא מולדת במובן המטפורי של הדימוי, אבל גם אמא בפני עצמה, נקבהה, חיילת-קרבית, פוליטיקאית, פמיניסטית וכן כן, גם מוזה ללה-קרואה כפי שהארייט היא למיל.

הנה מכתב התודה שכתב מיל לרעייתו, הארייט, בספר:

הארייט מיל

[4]

"לזכרה של מי שהייתה מקור ההשראה, ובאופן חלקי המחברת, של כל המיטב שבכתבִי, הידידה והרעיה שחוש האמת והצדק הנעלה שלה היה לי הכוח המניע החזק ביותר, ושהסכמתה היתה לי הגמול העיקרי – אני מקדיש את הכרך הזה באהבה ובצער." אז כמו כל רומנטיקן בן המאה הבנאדם התחנף ובגדול, אבל התחנף לא על תמיכתה כי עם על יצירתה שלה עצמה. כי "כרך זה הוא שלה באותה המידה שהוא שלי, אבל החיבור כפי שהוא כיום זכה במידה מאוד לא-מספקת ביתרון של תיקוניה, שאין שיעור לערכו; עתה נגזר על כמה מן החלקים החשובים ביותר, שנשמרו לבחינה מחודשת ודקדקנית יותר, שלא לקבלה לעולם", זאת מכיוון שנפטרה במהלך כתיבת הספר. מיל טוען, כפי שטוען גם ברק אובמה כיום, לא רק לשותפות זוגית בהחלטות ובעשייה, אלא גם בשותפות המחשבה. ומסיים: "אילו יכולתי לגלות לעולם רק מחצית מן המחשבות הגדולות והרגשות הנעלים הטמונים בקברה, הייתי מביא לו תועלת רבה יותר מכל מה שעשוי אי-פעם להתקבל ממה שאוכל אני לכתוב."

הארייט שמופיעה כדימויי מצויר נשארת בעינינו כמוזה של השראה, אבל גם מעין סמכות-על אימהית שמגוננת ומתקנת, משרה אוירה רוגעת ונעימה למילים החצובות בזלת.

לעומת הרוחניות האלוהית הזאת, צילום הדאגרוטייפ של מיל שואב את יופיו מהמוחשיות של המדיום החדש, בעיקר מקמטי הבד ואולי גם מהשיער:

ג'ון ס. מיל

[5]

אותו מיל נאור (ולא בציניות), הרגיש בכל זאת צורך להצדיק את אביו ואותו, שניהם דאגו לשעבד יבשת שלמה כשעבדו בשירות "חברת הודו-המזרחית". לכן סייג מיל את עיקרון החירות, שאינו חל על ילדים ועל ברברים. כך: "עריצות היא צורת שלטון לגיטימית כשמתעסקים עם ברברים, בתנאי שהמטרה היא השיפור שלהם, והאמצעים מוצדקים בכך שהם אכן מקדמים מטרה זו." תועלת עדיפה על מוסר, לפי מיל, כל עוד זו תועלת במובן הרחב, תועלת המובילה לקדמה. מעניין לחשוב מה הייתה אומרת על כך הארייט.


[1] Eugène Ferdinand Victor Delacroix (1798(1798)–1863(1863)), La Liberté guidant le peuple (1830), 325 × 260 cm, oil on canvas.

http://en.wikipedia.org/wiki/Liberty_Leading_the_People

האגודה לזכויות אזרח בישראל: 

http://www.acri.org.il/camp/human_rights/acri.html

 

[2] א. טוקוויל תבע לפניכן את המושג "עריצות הרוב" ומיל מגיב לכך. גם מדיסון כותב על כך ובהמשך יפורט איך כל אחד מהם מתכוון למשהו אחר ביחס למושג זה.

[3] מיל, ג'.ס., על החירות, (1859), ספרי עליית הגג בע"מ, 2006. מתרגם: עֹפר קוֹבּר. מבוא עברי: יהודה מלצר.

[4] הארייט טיילור מיל, 1858-1807. http://en.wikipedia.org/wiki/Harriet_Taylor_Mill

[5] ג'ון סטיוארט מיל, 1873-1806. התמונה לקוחה מהספר.

תגובה אחת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s