נובמבר 2001: טורפים, נטרפים ואנרגיה קוסמית (סיפור-מסע)

יום שלישי, 20/11

1. 'מי אמר שטיסה ואלכוהול לא הולכים ביחד'

מזל-טוב! היום אני שנה באמריקה. קמתי ב-4 בבוקר, הגעתי בדיוק שעתיים לפני הטיסה, את הצ'ק-אין עשיתי בשנייה. מה עכשיו? משעמם פה כל-כך. קפה נסטלה ממכונה ומלא תיירים אמריקאים זקנים, זה כל מה שיש פה. הבחורה היחידה הנחמדה כאן היא זו שעשתה לי את הצ'ק-אין והיא כבר לא הייתה נחמדה ברגע שאמרה לי שהטיסה שלי עוברת בגואיאקיל (Guayaquil). זה הדבר הראשון שלא אמרו לי מראש…

התחנה שעשינו בגואיאקיל הייתה מצחיקה. הרגשתי כמו באוטובוס. אנשים יורדים, אנשים עולים והנהג מתחלף. כולם פה תיירים. ואני עם המוסיקה הלטינית שלי ועם בקבוקון האגווארדיינטה. מרגיש בסדר. מי אמר שטיסה ואלכוהול לא הולכים ביחד. ואז הודיע הטייס שלא ננחת באי המרכזי באלטרה (Baltra), כי הוא בשיפוצים. הנחיתה תהיה באי הדרומי: סאן-קריסטובל (San-Cristobal). כנראה שלטייס הקודם לא היו ביצים להודיע לנו את זה, מניאקים, כל הפלוגה הזו מניאקים. נגמר האגווא'.

איך אני מבסוט שאני ליד החלון. העצבים נשכחו לגמרי לקראת הנחיתה. איזה מדהים זה לנחות באי. בכל אי זה מדהים, אבל האי הזה נראה כל-כך מוזר ומיוחד מלמעלה. וולקני וצחיח, אי הדינוזאורים.

2. 'אנתרקס?! לא. גרעינים של מאראקוז'ה'

נחתנו. החייל ביקש מכל אחד מהנוסעים לעלות על מין ספוג כזה גדול. "מה זה? אנתרקס?" שאלתי (בפנמה עשו לי בדיקות למצוא אנתרקס, לא יודע מה אמורים לראות בספוג הזה אבל כנראה שזה עובר בנעליים). "לא", הוא אמר. כאן פוחדים מדברים יותר מסוכנים – גרעינים של מאראקוז'ה (paciflora/maracuya). מסתבר שאיזה תייר הותיר פה אחריו גרעין כזה שהצמיח עצים עם פירות שלא היו עד אז באי, מה שהרס את כל שרשרת המזון באי. אני גרעין ים-תיכוני. לא משנה איפה אני אנשוף, זה יעשה בלגן במארג העדין כאן. בא לי חמוצים.

בסוף כן שילמתי 100 דולר מס (שוב, בסוכנות בקיטו לא דייקו) – רק סטודנטים של המורה לוסינדה במגמה ביולוגית לא משלמים – אני מקווה שיש כאן סטודנטיות משם.

מה עושים עכשיו? כל קבוצת התיירים הזקנים שהגיעה איתי במטוס עלתה על סירה גדולה שהמדריכה ארגנה להם לאי המרכזי. כשניסיתי לעלות היא ביקשה ממני כסף מראש אבל בעיקר לא הייתה נחמדה. הרמתי את המוצ'ילה בהפגנתיות ושמתי פעמיי לאחור. מההחלטות האלה שאתה חייב לעשות במהירות אבל שישפיעו עליך להרבה זמן אחרי זה. כזה אני, מה לעשות, עקרוני. נחכה לטרמפ הבא.

3. 'טורפים, נטרפים ואנרגיה קוסמית'

יצאתי מהמלון אחרי ארוחת צהריים בהחלטה למצות את האי. אז הרווחנו אי שלא היה בתכנון, מה רע. הלכתי לכיוון הלגונה. בדרך, ממש סמוך לשדה התעופה, אמרו לי שהלגונה מאוד רחוקה ("…ahh, muy lejos") אז החלטתי פשוט לרדת לחוף הים. מאז ברזיל הים מאוד מושך אותי, ואני לא מדבר על הביצה הזו שיש לנו אלא על האוקיינוס. האוקיינוס גרם לי להאמין בכוחם של דברים שלא ייחסתי להם כל ערך עד שהתבוננתי בו. אתה צופה בהבדלים העצומים שבין גאות לשפל ולא יכול שלא להתפעל מכוחו המגנטי של הירח המשפיע על הבדלים אלה. אם הכוכבים משפיעים ככה על איתני הטבע מי אומר שעלינו הם לא משפיעים? אולי האסטרולוגיה היא לא הפרשנות הנכונה להשפעה זו אבל אני בטוח שהשפעה עלינו יש. בכל מקרה גם על הירח וגם על האוקיינוס אני מנסה להסתכל בכל לילה: כשאהיה גדול בטח ארצה לחיות ליד הים. אז סטיתי מהמסלול והתחלתי לרדת בדרך עפר לכיוון הים. היה שומם מסביב ובאחד הפיתולים ראיתי אופנוע נטוש לצד הדרך. חשבתי כמה קל יהיה לשדוד אותי כאן והעברתי שטר של כסף לכיס ימין. (בכיס שמאל אני תמיד מחזיק את השטרות הקטנים. בכיס ימין – שטר גדול ונאה שהשודד יהיה מבסוט ממני, את שאר הקופה אני תמיד משאיר במלון, זו דרכי).

בפיתול הבא ראיתי מחזה שלא אשכח לעולם. ההכרה הזו שחולפת בראשך כי אתה עד לפשע היא משהו שלא הכרתי עד לרגע זה: טנדר מלא במזוודות, שחלקן פזורות על הקרקע וגבר רכון עליהם, מפשפש נמרצות בתכולתן. התחלתי לרוץ, רצתי ממש מהר, ראיתי שדרך העפר מובילה סביב הגבעה ישירות למסלול הנחיתה של המטוסים. רצתי על המסלול ונופפתי בידיי למגדל-הפיקוח, חשבתי שזה יעזור אם הם יודעים על מטוס שאמור לנחות בדיוק מאחוריי. נכנסתי לטרמינל כולי מתנשף. אף אחד לא עצר אותי. ראיתי קבוצת תיירים שכנראה מתכוננת להיפרד מהאי לשלום. מה עם המזוודות שלך, גברת? חשבתי לעצמי. בטח רק בבית בפלורידה היא תיווכח לדעת שכל התכשיטים שלה נותרו מאחור.

יצאתי מהטרמינל כי לא היה לי נעים לעשות דרמה ודפקתי על הדלת הראשונה שראיתי בחוץ. פתח לי גבר בסרבל-טיסה, טייס-קבע כנראה: "לאדרון, לאדרון!" (פושע, פושע) צעקתי. הוא עשה טלפון ובבת-אחת, מאוד מהר, ייאמר לזכותם, אני רואה חיילים יוצאים בבהילות ממגוריהם: אחד שם עליו אפוד, שני עם שוט-גאן וקבוצה נוספת עם גלילים (גם על אקוודור המדינה שלנו עשתה כסף?) "הקפצה, הקפצה" שמעתי בראשי. זה היה כל-כך סוריאליסטי ויחד עם זה כל-כך מוכר.

הם רצו שאני אבוא איתם. לא רציתי. "אתה חייב לזהות לנו אותו", אמר הטייס. "בסדר, בסדר, אבל מהר", אמרתי. לקחנו את הפיתול והמחזה נגלה אלי בשנית. "הנה הוא", אמרתי. *<סקקאקאם!>* – קפצו כמו רמבו כל החבורה וכיוונו עליו נשקים. המסכן נראה לי עשה במכנסיים. חשתי צורך עז להוציא פלנלית ואזיקון ולהצטרף למחלקה. התאפקתי. הטייס לקח אותי חזרה והכניס אותי לאחד החדרים. כמה קצינים עם דרגות כבר היו שם והם החתימו אותי על עדות. שמחתי שאני יודע ספרדית. קשקשתי בלהט אך בקצרה מה שקרה וביקשתי מהמשופם האמצעי שישחרר אותי זריז כי יש לי עוד טרמפ לתפוס היום.

לפחות לא משעמם פה. ידעתי שגרעין ים-תיכוני כמוני יעשה פה בלגן בשרשרת המזון, לפחות הפעם הייתי שייך לקבוצת הטורפים ולא הנטרפים. נהייתי רעב.

3. '1000 דולר'

במסעדה שליד המלון התיישבתי לדבר עם איזה אירופאי. קצת לחוץ הבנאדם. הוא וחברתו היו איתי בטיסה והוא סיפר לי שהיא כרגע עושה טלפונים למשרד הנסיעות לשאול מה עושים ואיך מגיעים לאי המרכזי. במדריך ההנד-בוק (South American Handbook by Footprint; התנ"ך של המטיילים בדרום-אמריקה) רשום שמעבורת מאי לאי יש רק בשני וחמישי. שניהם אמורים לצאת להפלגה עוד הערב. הפלגה שיוצאת לטור (tour) של חמישה ימים באיים הצפוניים.

"?In which company you're doing the tour" הוא שאל אותי. "אני לא עושה טור", אמרתי. "אני בכלל לא אוהב לשוט, זה עושה אותי ירוק".

"?So how you plan on traveling here" שאל בגיחוך. "לאט", אמרתי, "מאוד לאט".

כמעט כל מי שמגיע לכאן לוקח טור כזה. הוא עולה 1000$ אמריקאים. חשבתי לעצמי כשהגעתי לכאן שכיוון שאני לא בעניין של טור יש לי חשבון הוצאות פתוח של אלפייה כדי לראות כל מה שאני רוצה כאן. כנראה משהו כמו שבועיים. בעוד אני מגחך לעצמי על הגיחוך שלו, נכנס למסעדה הילד ממשרדי הנמל, אותו הכרתי במזח כשהגעתי לכאן, לפני הסיפור עם הלאדרון והמזוודות. הוא סיפר לי שיש כאן איזה קפיטן שצריך להביא חבילה לאי המרכזי, אבל הוא אומר שהוא יוצא רק מחר…

אוקי, חשבתי. אין לי בעיה לחכות עד מחר, רק שאני יודע מהניסיון שלי כאן ביבשת שהמחר שלו זה לא המחר שלנו. זאת אומרת אולי אפילו גם אני כבר קצת כזה, מה לעשות, אבל מחר (manana) יכול להיות גם עוד יומיים או אולי בכלל לא… "תגיד לו שיש לו שלושה תיירים", אמרתי לילד. "דבר איתו", אמר לי. עדכנתי את התייר במתרחש והלכתי עם הילד לקפיטן. בחור משעשע, לא תאב בצע. סיכמנו על מחיר, הודיתי לילד. עשיתי צ'ק-אאוט במלון וירדתי למזח. הסתכלתי על כלבי הים המנמנמים להם בפינוק על הסירות הקטנות העוגנות במפרץ, איזה מקום רגוע.

4. 'מאיה'

היינו שישה. התייר וחברתו, הקפיטן והסקיפר שלו, בחור בשם אדריאן מהעיר גואיאקיל ואני. הרגשתי בסדר. זו ספיד-בוט (בספרדית: Fibra) אז אתה כמעט לא מרגיש את הים. עד שהקפיטן החליט שהוא צריך להשתין ועצר את הסירה. התחלתי להרגיש ירוק. לשמחתי הוא סיים מהר.

הגענו לאי המרכזי, סאנטה-קרוז (Santa-cruz) בשעת ערב. לזוג הלחוץ עוד הייתה דרך כיוון שהם היו צריכים להגיע לבלטרה – האי הקטן הצפוני המחובר בגשר לאי המרכזי – בו היינו צריכים לנחות. הקפיטן היה מוכן להמשיך איתם לשם תמורת תוספת פאפלינוס (papalinos-דולרים)$ אדריאן ואני ירדנו. קבענו להיפגש לארוחת ערב.

אדריאן הוא סוכן-נוסע. הוא מוכר מכוניות באי ובין לבין מוצא לו זמן לנפוש. יופי של עבודה. הוא גם משחק ביליארד לא רע בכלל. אחרי ארוחת בשר משביעה (זה לא קורה תמיד) שיחקנו ביליארד ב'קפה ולימון' .('Cafe y Lemon') יש כאן הרבה פאבים-בתי-קפה-קריבים שכאלו. עם פרגולה חצי פתוחה כזו לבחוץ ואווירה צפופה בפנים, שמוסיקת סלסה בוקעת ממנה. אבל רק בקפה ולימון יש ביליארד. אני אחזור לשם.

אחר-כך הלכנו לרקוד באיזה דיסקוטק. הכול מרוכז ברחוב אחד אבל יש כאן חיי לילה. אולי גם באמת יש סטודנטיות לביולוגיה…

אני אוהב שיש.

3 תגובות
  1. רעות המואבית אמר:

    אריה תעשה לי ילד!!!

  2. אמנון אמר:

    חזחזק. אינטנסיביות כמו שחו"ל יודעת לספק.

  3. לילך אמר:

    מאמי סיפור יפה , כמעט כמוך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s