מרץ 2001: "ישראל בקרנבל" (סיפור קצר)

שני למרץ, יום שישי.

1.

"איפה המפתחות לצוללת?" שאל הקצין.

מה?

"mi amor (אהוב שלי)… קום, קום לשמור"

מי זה? אתה מדבר ספרדית?

"מי אמור…." זרם המים החל לגבור…

התעוררתי. איפה אני?

עכשיו שמעתי בבירור את זרם מים של אמבטיה מתמלאת. וואו, עוד פעם חלמתי על הצבא? אני פוקח את עיניי ורואה את עצמי מסתכל עליי. בשנייה הכול חוזר. המַרְאָה הזאת על התקרה זה משהו…איזה זקן גידלתי. ואני בכלל בספרד. הגיע הזמן שאתגלח. מישל באמבטיה ואני פה. מעט האור מבחוץ חודר מבעד לוילון השקוף ומגיע עד לקצה המיטה. איך נחתתי מהקיץ ישר לחורף. סגרירי כאן. זה נראה כאילו עברה רק יממה ולילה אחד אבל עבר שבוע. ואיזה שבוע זה היה. אז איך הגעתי לספרד עם מישל? הכול התחיל בקרנבל בברזיל. איזה קרנבל זה היה. בחיים לא חשבתי שככה ייראה הקרנבל שלי. ואת מי זה מטריד יותר שאני יהודי? אותי או אותה? צריך לנמנם על זה עוד קצת… החושך סגר עליי בשנית.

2.

החום מהמדורה הלך והתמעט. אפשר היה להרגיש את הצינה הקרירה טופחת עלינו. ישבנו במעגל מסביב למדורה והשאמאן (רופא אליל אנדי) עבר אחד-אחד ונתן לנו את הכוסות. הסתכלתי על המקסיקני שישב לצידי וחייכתי מודאג. הוא חייך בחזרה ואמר לי: "אל תדאג, יהיה בסדר". זה לא אני, הישראלי, שצריך להגיד את זה? השאמאן התקרב אלינו ונתן למקסיקני כוס ולי כוס. "שתו את הכול ותישארו ביחד" אמר בקול אבהי. הטעם מר. מה זה מר, מ ח ל יא. בחיי לא טעמתי משהו כזה מר כמו זה. וכשהייתי קטן הייתי חולה הרבה. הייתי גם מקיא הרבה. התאפקתי לא להקיא. מה זה התאפקתי, חרקתי שיניים. רק לא חולה. זו ההרגשה הכי נוראית בעולם. החלק הכי טוב כשחולים זה ההזיות כשיש חום. גם זה בא עם ה'חבילה', נכון? אז מה, באמת יש הזיות?…  

1.

זיהיתי אותם ממרחק של קילומטר. שלושתם. עומדים. עם חיוך תקוע מאוזן לאוזן ועיניים פעורות. מסתכלים על הטירוף המתרחש סביבם.

שלושתכם סטודנטים? שאלתי.

"כן".

והגעתם היום?

"כן. סיימנו עכשיו את מבחני הסמסטר ועלינו על המטוס הראשון לכאן. מכיר מקום פנוי לישון בו?"

בתוך כל המולת האנשים המחופשים, התנועה הצפופה והרעש מהרמקולים רבי-העוצמה, שרק צרחות השמחה וההשתוללות גברו עליהם; הם נראים כה בולטים. עומדים להם. עדיין תקועים בשגרה שהשאירו מאחור בבית. כמו שחור-לבן על צבע. איזה כיף, חשבתי לעצמי. זה באמת אפשרי לעשות מעברים כל כך חדים בחיים. גם אני אנהג כך כשאחזור לשגרה שלי.

אבל איפה יש מקום פנוי בשכונה הקטנה הזו. כל הבתים מסביב לכיכר נכבשו בגל ההתקפה האחרון והבתים השווים יותר, הרחוקים, עם הבריכות והפינוקים, נחטפו ראשונים כבר לפני חודש על ידי 'פלוגות החוד' הישראליות, ששריינו מקום לקראת בואם של החבורות הגדולות המגיעות מהדרום. זה פשוט מדהים איזה אנשי צבא אנחנו: צועדים ברחובות שורות-שורות בחבורות גדולות; הגנרלים והנווטים מקדימה, מכתיבים את הכיוון וקצב ההליכה. במרכז כל הזוגות, מחובקים ומכונסים בעצמם, מרגישים מוגנים כשמסביבם העטיפה הישראלית החאקי, החוצצת בינם לבין כייסים פוטנציאלים. באגפים עומדים הצעקנים, כמו דגלנים שמודיעים לכולם: "הנה אנחנו כאן", מתחילים עם ילדות שמאופרות כמו מדאמיות.

ישראל בקרנבל.

כל ההמולה הישראלית הזו. למה אי אפשר לעשות את זה בארץ? נו, פורים, באמת. יום אחד? זהו? איך אפשר לצאת מהשגרה ביום אחד? ובלאו הכי רק הילדים מתחפשים. תפסיק לחשוב על פורים, מה הקשר? ומה עם שאר החגים?

ישראל בקרנבל. מרגיזים. הם מרגיזים? אתה מרגיז. יו, איזו כושית חמודה. איזה ישבן עסיסי. החטאים שעוברים בראשי עכשיו. בכל חג אנחנו הרי חוגגים את הגאולה וההצלה שלנו. אז מה אם קצת חגיגה גם אצלנו? קרנבל הרי מקורו בחטא. אז איך אפשר שהחגיגה בחג תהיה חטא? לא. בישראל זה לא יקרה. הרי בחגים אנחנו תמיד מכים על חטא. אז למה לא נמציא את חטא הקרנבל כדי שיהיה לנו עוד משהו להכות עליו? לא. בטח גם ככה אנחנו נישאר בבית אחרי הארוחה שלא יראו שאנחנו נהנים מהחטאים שלנו. קרנבל יש רק בחו"ל. זה עסק לגויים. כאן אני תייר ואפשר לחטוא חופשי עם כל האחרים בלי להרגיש אשם על כך שאנחנו ממש, אבל ממש, נהנים מהחטאים שלנו.

2.

…איזה סוס? "כן, כן, שני סוסים ושער… סוסים לבנים עם שיער פוני לבן עם משהו אדום… קשורים ליד השער… השער שם" לא ראיתי שום שער כשהגענו "הם ליד השער צוהלים ונוחרים קלות." הרגשתי רע

"אם לא מקיאים לא מרגישים!" אמר השאמאן, אז בוא נקיא, תקיא, תקיא, אל תכניס לי אצבע, תקיא אני אומר לך אתה תרגיש יותר טוב אחרי זה אומרת לי אמא אני זוכר איך היא הייתה עומדת מאחוריי, שמה את כפות ידיה ולוחצת קלות בצידי ראשי, אני אוהב אותך אמא.

הקאתי. שוב הקאתי. הקאתי את הנשמה. עצמתי את עיניי. סחרחורת. פתחתי. הרגשתי את אמא מחזיקה לי את המצח. מרימה את ראשי קלות. עכשיו הרגשתי את חום חזה. היא חיבקה אותי. הסתובבתי, מנקה את שארית הקיא מפי. זו הבחורה מהמדורה. התחבקנו. המדורה נראית גדולה פתאום. הרגשתי להט בכל גופי. לא יכולתי להפסיק להסתכל על המדורה. האור היה כה חזק שסנוור את עיניי. היא הכניסה את ידה מבעד לחולצתי ושוטטה על בטני. קרירה. איזו הרגשה נפלאה. המקסיקני המשיך לדבר אליי הוא אפילו לא שם לב שהקאתי. על איזה סוסים הוא דיבר? אני חייב לבדוק…אני חייב להתרחק…מכאן אין דרך חזרה

 

1.

Olinda זו ממש שכונה. אחרי יומיים כאלה אתה כבר מכיר הכול. לאן ממשיכים? אני לא יודע אבל אני חייב להתנתק. שלושת הסטודנטים התמזגו בחבורת השורות הישראלית שאיגפה אותם מכל פינה, שואלת את עצמה מי הישראלים האלה עם המוצ'ילות (תיקים) על הגב. הם בטח ימצאו בחבורה מקום זמני להתגורר בו עד שיפנו אותם לאיזה סניורה שאת ביתה עוד לא כבשו לגמרי. אחד מנציגי החבורה פונה לאחד הדוכנים המוצבים בצידי הכביש. לאורך הכביש יש אינספור דוכנים כאלה. כולם מוכרים דברי קרנבל: מסיכות, קרניים, צמידים, בירה, גבינת חלומי; הכול באון ריאל.

הנציג מדבר עם המוכרת. זה מדהים, את הסניורה שהשכירה לך את ביתה לקרנבל תוכל למצוא באחד הדוכנים, מוכרת. כולם פה סניורות. איפה הבעלים? בטח משתכרים באיזו פינה. והילדים איפה הם ישנים? אצל הסבתא מחוץ לעיר. עכשיו שאר הסניורות מתגודדות סביב הנציג הישראלי ואחד הסטודנטים מתקרב אף הוא. מתפתח דיון. הנה הן כבר יסדרו להם פיתרון. אני מתרחק, ממשיך עם זרם הצועדים…

באולינדה הקרנבל ספונטאני. אתה יוצא מהבית, שומע קולות עמומים של מכות תוף בקרן רחוב. נמשך לאט-לאט לשם כשהקצב הולך ומתגבר. עוד אנשים זורמים לקולות שהכי מצאו חן בעיניהם. אם זה איפה שאתה נמצא מתקבצת לה קבוצת חוגגים ואז הנגנים מתחילים לצעוד וכולם אחריהם. הקצב גובר ועוד אנשים מצטרפים, ככל שיש יותר בנות – יש יותר אנשים. קולות התופים מתחזקים, רוקדים בשורות מנסים להתקרב לאחת הרקדניות, נכנסים לטראנס של פוהו. אני אוהב את מוסיקת הפוהו כאן. זה לא הסמבה של ריו שתמיד ראינו בחדשות. זה גם לא הטריו-אלקטריקו של סלבדור.

כמה שרציתי להיות בקרנבל בסלבדור. מגיל קטן אמר לי ברזילאי שהקרנבל בסלבדור הוא הכי יפה בברזיל. ברחתי מסלבדור. ברחתי מויקטור, מלך הישראלים, ברחתי מהעיניים הנעוצות בך ברחוב. לא אהבתי את המבטים. אחר-כך הייתי עוד הייתי חמש פעמים בסלבדור. זו עיר יפיפייה.

En Salvador hay fiesta todo el ano"" (בסלבדור יש חגיגה כל השנה) אמר לי ברזילאי שטייל עם חברתו הספרדייה. זה נכון. אבל צריך קודם להבין למה אתה נכנס.

ממשיכים.

הגברנו קצב בירידה, מקווה שלא נחזור את זה. בקרנבל צריך לחזור רק על דבר אחד: שתיית בירה. בעצם צריך גם לזכור לנשום בין הנשיפות. לנשום ולשתות הן שתי הפעולות הרפלקסיביות היחידות שצריך לחזור עליהם בקרנבל. כל השאר הולך בזרימה. המשכתי עם הבירה ועם הזרימה עד שקיבלתי את שניהם בבת אחת: אחת הציעה לי בירה, שתיתי, היא משכה אותי לאחת הסמטאות ונשענה על הקיר, נישקתי, משכתי אותה בחזרה ובדקתי את הכיסים, המשכתי איתה עד הקצה וברחוב הבא נפרדתי ממנה בנשיקה, עליתי על האוטובוס לעיר השכנה הגדולה Recife תוך שהוא נוסע עם הדלתות פתוחות עצר לכל מי שרצה לעלות, הכול זורם בקרנבל, בדרך נשמעו פיצוצים, בדקתי עוד פעם את הכיסים לא יודע למה אלו היו זיקוקים והשמיים נצבעו באדום שטני, ירדתי ורצתי עם חבורה של חובשי קרניים אל תוך ההמולה, מזיע, רקדתי עם הבחורה הכי אקזוטית שראיתי אי פעם, העיניים שלה חייכו חיוך מולטי מזמין, ורקדנו כל הלילה עם עוד אלף זרים מאושרים כמונו. בשירותים הרגשתי שזה פשוט לא אני וברחתי החוצה לנשום אויר, פתאום התגעגעתי נורא לעצמי אז נכנסתי לקניון להתקשר הביתה אבל איך עושים את זה לא ידעתי. הייתי במצוקה ומישהי שדיברה לידי בטלפון עזרה לי – אבל אף אחד לא ענה – הלכתי. הרמתי את הראש. אני חייב להגיד לה תודה.

עליתי חזרה במדרגות הנעות. נכנסתי איתה לסרט. קוראים לה מישל והיא סטודנטית למשפטים.

מעכשיו אני אזכור להרים את הראש תמיד. לנצל הזדמנויות שהחיים מעניקים לנו. אם הראש יהיה ברצפה לעולם לא תראה את ההזדמנות מתקרבת. קל להגיד. הגיע הזמן לבצע.

 

2.

התחלתי ללכת לאורך שורות העצים שמעבר להם מתחיל היער. צרצורים ונהמות נשמעו כהד מתוך היער. איזו המולה. התרחקתי. התחלתי לשמוע צלילי פעמונים מרגיעים ומשב הרוח ניגן נעימה סינית כזו. הרגשתי שאני חלק ממנה. האטתי. הרגליים היו כבדות אבל הראש ריחף. מאושר.

העצים זזו יותר מדי. הם נראו כמו פלסטלינה. מסמנים לי את הכיוון עם הרוח. ירדתי. ראיתי את השער. הסוסים לא היו שם. עצרתי. אבל העולם המשיך לזוז. הירח הסתכל עליי מסתכל עליו והתחיל לגדול. הוא סנוור אותי. הוא התנפח והתנפח והפך לעצום. הרגשתי בדידות. ריחמתי על עצמי. התנתקתי מכולם יותר מדי. הסתובבתי לחזור חזרה אבל נורא רציתי לראות את הסוסים. איפה הסוסים? הסתכלתי לאדמה. לשחור היה פתאום עומק. הלכתי על האבנים כי השחור מסביבם נראה לי עמוק מדי. דילגתי מאבן לאבן והרגשתי שאני שוב צריך להקיא. רציתי להקיא את המועקה אבל לא הצלחתי. הרגשתי במצוקה נוראית. שמעתי את הנעימה הסינית שוב. זה היה המקסיקני שניגן עם ה-charango (גיטרה קטנה) והבחורה רקדה מתפתלת. התקרבתי לאור. אני רוצה לצאת מזה כבר. אני רוצה שזה יגמר. אני אוהב אותךmi amor

 

1.

"mi amor, mi amor…" גוף לח העיר אותי משנתי.

"ישנונין…" פקחתי את עיניי. מישל חייכה אליי חיוך קורן.

"אתה נורא מזיע, אתה יודע?" היא שמה ידה על מצחי. "אתה חם. יכול להיות שאתה נעשה חולה שוב?"

לא. זה בסדר. אל תדאגי. הסתכלתי עליה וחייכתי. יהיה בסדר.

הגיע הזמן שאתגלח.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s