משל אורח

"מִי זה שּם?"

אי-שם מעבר עִיר וכפר. הרחק, הרחק מִן הנהר. בעבי יער לא-מוכּר. היה מִשעול קטן וצר. והמִשעול הוביל אל ביתה של מִשפחה: אבּא דב אִמא דב ובֶּיְיבִּי דב. והם כולם חיו יחדיו בּבקתה והיוו, אפשר לומר, מִשפחה גרעִינִית דְמויי-אנוֹשית.
הם הצטערו על אנושיותם כמובן, מכיוון שהמִשפחה הגרעִינִית משמשת באופן מסורתי לשִעבּוד האישה, להחְדרת כּללי מוּסר דוֹגְמַטִים בּמוחות חבריה, והטמעת מושגים נוקשים של חוקים הטרוסקסואלים בתוך דפוסי החשיבה של הדור הבא.
בכל אופן, הם ניסו להיות מאושרים ונקטו צעדים כדי להימנע ממלכּוֹדוֹת מִן הסוג הזה. למשל, הם קראו לצאצא שלהם בשם הלא-ג'נדרי: "בֶּיְיבִּי".

יום אחד הם ישבו לארוחת בוקר בּבִקתה המֶאוּנֵשֶת שלהם. אבא דב הכין קערה גדולה של דייסה כּלילת-חומרים טִבעיים, כדי שכּולם יאכלו. אבל כשהדייסה הוצאה מן התנור, התברר שהטמפרטורה שלה גבוהה מידי, ובכן הם הניחו לקערות שלהם להתקרר ויצאו לטייל, לבקר את שכניהם החייתיים.
אחרי שעזבו, הגִיחה מבין השיחים אישה צעירה מִעוטת פּיגמנטים וזחלה לה אל תוך הבִּקתה. שמה היה זהבה, והיא צפתה בדובים במשך ימים רבים. היא היתה, אתם מבינים, בּיולוגית שהתמחתה בחקר הדובים המאונשים. בעבר היתה פרופסורית מִן המניין, אבל גישתה האגרסיבית-גברית כלפי המדע – ביתוק הקרום העדין של הטבע, חשיפת סודותיו, חדירה אל תוך עיקרו, ושימוש בו כדי לספק את צרכיה האנוכיים, תוך התרברבות פּראית שכזו במאמרים במגזינים שונים – כל זה גרם להדחתה ממשרתה.
הביולוגית המרושעת צפתה בּבִקתה במשך זמן מה. כוונתה היתה לחגור לצווארי הדובים קולר עם משדר רדיו, ואז לעקוב אחר נדודיהם ותבניות חייהם האחרות, תוך כדי התעלמות מוחלטת מפרטיותם האישית (או יותר נכון- החייתית).

כאשר אך ורק ריגוּל מדעי במוחה, פרצה זהבה אל תוך הבִּקתה. כשנכנסה למטבח היא שִלשלה אל תוך הדייסה סמי הרגעה ואז התקינה מלכּוֹדוֹת מתחת לכּריות בכל מיטה בחדר השינה. תוכניתה היתה לסמם את הדובים, ואז, כשהם ירדו המומים אל חדר השינה שלהם לנמנם, להדק את קוֹלר המשדר לצווארם ברגע שראשם יפגע בכּרית.
זהבה צחקה בקול וחשבה לעצמה:" דובים אלו יהיו כרטיס הכניסה שלי לצמרת! אני אראה לחדלי-האישים ההם בּאוניברסיטה, איזה ביצים צריך כדי לעשות מחקר אמיתי!" והיא השתופפה בפינת חדר השינה וחיכתה. היא חיכתה וחיכתה עוד קצת. אבל הדובים התמהמהו בטיולם ולא חזרו, והיא נרדמה.

כאשר שבו הדובים סוף-סוף הביתה, הם מיהרו לשולחן ארוחת הבוקר ואז נעצרו.
אבּא דב אמר: "האם יש ריח… מוזר מן הדייסה שלך, אמא דובה?"
אִמא דובה השיבה: "כּן, יש ריח. האם גם לדייסה שלך יש ריח מוזר, בֶּיְיבִּי דב?"
בֶּיְיבִּי דב ענה:" כּן, יש ריח. זה מסריח מְרוב כימיקלים."
בחשדנות הם קמו מִן השולחן ונכנסו לְחדר המגורים. אבּא דב רִחרח ושאל: "האם את מריחה דבר מה נוסף, אִמא?"
אִמא דובה ענתה: "כּן, אני בהחלט מריחה. האם אתה מריח דבר מה נוסף, בֶּיְיבִּי דב?"
בֶּיְיבִּי דב ענה: "כּן, אני מריח. זה ריח בּוֹשם וְזיעה והרבה חוסר ניקיון."
הם נעו אל חדר השינה בּחרדה הולכת וגדלה.
אבּא דב שאל: "האם את רואה מלכּוֹדת וְקוֹלר רדיו מִתחת לכּרית שלי, אִמא?"
אִמא דב ענתה: "כּן, אני רואה. האם אתה רואה מלכּוֹדת וְקוֹלר רדיו מִתחת לכּרית שלי, בֶּיְיבִּי דב?"
בֶּיְיבִּי דב ענה: "כּן, אני רואה. אני רואה גם את הבנאדם שְשֹם אותם שּם."
בֶּיְיבּ דב הִצבּיע אל פינת החדר, אל המקום בו נמה זהבה. הדובים נהמו, וזהבה הקיצה בּבת-אחת. היא זינקה ממקומה וניסתה לברוח, אבל אבּא דב תפס אותה בּאִבְחה אחת של כּפּוֹ, וכך עשו גם אִמא דובה ובֶּיְיבִּי דב.
כּאשר זהבה היתה משוללת יכולת תנועה, התלבשו עליה אִמא דובה ואבּא דב במלוא עוצמת השיניים והציפורניים שלהם. הם זללו אותה בלהיטות, ובמהרה לא נותר כלום מִן הבּיולוגית החלוצית, פרט למעט שיער זהוב ולוּח-כּתיבה עִם קְלִיפְּס.
כל אותו הזמן, התבונן בֶּיְיבִּי דוב במתרחש בהשתוממות. כשהמתרחש נגמר, שאל בייבי דוב: "אבּא, אִמא, וכי מה עוללתם? ואני חשבתי עד עכשיו, שאנחנו צִמחונים!"
אבּא דב גיהק גיהוק עמוק: "זה נכון, אנחנו צִמחונים" הוא אמר, "אבל אנחנו תמיד מוכנים לנסות דברים חדשים.
– גמישות היא רק עוד אחד מן היתרונות, שבהיותך רב-תרבּוּתי."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s