we'll meet again

שואלים אותי הרבה פעמים על "האנשים המפורסמים" שאני רואה לפעמים ברחוב. כשאני מספר שאת אלה שיצא לי להכיר, שמחתי להכיר לא כי הם "סלבס" או הופיעו פעם בטלוויזיה (או הרבה פעמים, זה לא משנה), אלא כי הם אנשים אופטימיים עם חיוך ענק, וכי הם עזרו לי להרגיש טוב כשהייתי לפעמים מדוכדך. "על מה דיברתם?" הם שואלים בספקנות. כשאני מספר על מה דיברנו וצוחק שוב מהנונסנס שהחלפנו, זה בדרך כלל לא ממש עובר. "אבל זה לא מצחיק", או "זה לא הגיוני" הם אומרים. אז זהו שזה בדיוק מה ששיחות נון-סנס כאלה אמורות לעשות, לא להיות עם הגיון אלא רק עם כוונה טובה.

ואותו הדבר קורה במפגש עם אנשים רגילים, הם גם הקהל וגם מושאי הצילום העיקריים שלי. לכל אותם אלא שעדיין לא משוכנעים, הסקפטיים, הציניקנים הגדולים, אני עונה: ברגע שהפסקתי להתאמץ לשכנע את הלא-משוכנעים האלה, קפצה מדרגה פעולת הצילום שלי.

כל מי שאוהב את המפגשים האלה ברחוב, להכיר מישהו חדש, להצטלם או אפילו רק להחליף מילה טובה עושה לו טוב, לכל אותם אלה שהם אופטימיים בנשמתם, אוהבי אדם וחיה וגם את הטבע, את העיר ואת השדרה, לכל אלה אני אומר: "לכם עוד יש תקווה, אתם אנשי התרבות האמיתיים שהאמנות תמיד שמחה להכיר ולנצור לנצח." תודה רבה.