מעורב תל אביבי
רוכב אופניים לבוש חליפה. צומת הרחובות: אלנבי וגאולה. מכאן ניתן לראות את הים,תל אביב, 2010.
למי שיוצא ללכת קצת ברגל בשדרות רוטשילד למשל בדרום תל אביב, או ברחוב יפו שהפך גם הוא לשדרה ירושלמית, בזכות הרכבת הקלה, ודאי יוצא לראות שאנשים מצלמים. מי מצלם?
אם פעם היו עוצרים אותי לשאול "מה קרה!?" בבהלה או בסקרנות כשהייתי מסתובב עם המצלמה, בפניקה מאופיינת למדינה סובלת פיגועים וחדשות כל חצי שעה, יקבל היום בהבנה רבה יותר שאנשים מצלמים גם כשאין כביכול מה לצלם. מדוע אנחנו מצלמים?
תיעוד עצמי כחוויה מכוננת, היה קשור תמיד ביחסי אנוש: הצילום קרא תיגר על החיים כפי שהכרנו אותם, מאז היה למכשיר יומיומי בהיסטוריה האנושית של היקום. השינויים הטכנולוגיים בתחום הצילום, עסקו בעיקר בכיווץ הזמן שלוקח להנפיק תצלום מרגע שצולם. המצלמה עצמה התכווצה, אבל מבחינת תכנים, נשאר התחום המציצני של הצילום במקום הפונקציונלי, שבו הוא משמש כלי לחקירה אצל בעל מקצוע: איש המז"פ, העיתונאי וסוכן הביטוח. במקום זה משמש האמן גם הוא לחוקר בפני עצמו: החקירה שלו היא של חברת האנשים בימינו.
אשה עם קרואסון: "אני פוחדת מיונים". צומת הדרכים הרכבת ומנחם בגין 48, ליד מגדלי אביב (אריאלה וישראל גודוביץ') ומול בנק הפועלים ומגדלי רובינשטיין, תל אביב 2010.
קורין. "בית ועד הקהילה": צומת הרחוב יבנה 29 ושדרות רוטשילד 40, תל אביב, 2010.
________________________________________
[1] על המעמד השוויוני בצילומי הרחוב של אוגוסט סאנדר (1929) כותבת סונטאג, סוזן (1973).
"פני התקופה שלנו" (1929) היה סיפרו הראשון של סאנדר, שהציג דיוקנאות נבחרות מהסדרה הנרחבת יותר שלו: "אנשי המאה העשרים".
