בעקבות צלם: ברוס דיווידסון
שכונת המהגרים הראשונה בעיר ניו-יורק
רחוב מאה מזרח
נראה שברוס עלה על הנוסחה לספר מוצלח: 40 שנה אחרי שצולם אפשר למצוא את סיפרו באתרי המכירות במחיר של אלף דולר בהוצאה ממוספרת וחתומה אישית. חשוב מכך הפכו סיפוריו המצולמים על הארלם, לקראת סוף שנות השישים (המאה ה-20) להוכחה בלתי-אמצעית ליכולתו של הצילום ליצור שינוי חיובי.
דיווידסון הלך בעקבותיו של ג'ייקוב ריס, שצילם את שכונת המהגרים הראשונה בדרומה של העיר וכתב על כך בספרו (Riis, Jacob: "How the other half lives". Baxter Street. 1889-1898).
דיווידסון צילם במשך שנתיים (1966-1968) אלפי דיוקנאות יום-יומיים של המהגרים הלטינים ברחוב מאה, מזרח הארלם. 2000 איש קיבלו ממנו הדפסות שלהם וכבר במהלך תקופת הצילומים, השתמשו בתמונות אלו באמצעות וועד-הפעולה למען השכונה, שהקימו לשיפור תנאי מגוריהם.
שנתיים נוספות עברו ובשנת 1970 הודפס לראשונה הספר: "East 100 Street", על-ידי המחלקה לעיתונאות של אוניברסיטת הארוורד. הוועד השכונתי גדל להיות: "השדולה החברתית של מטרו-צפון (רחובות 100, 101, 102).
בשנת 1975 אושר פרויקט "מיקום מחדש" של התושבים. 90 יחידות הדיור מומנו על-ידי "מטרו-צפון" ביוזמה פרטית (העירייה לא מוזכרת בספר ולא המקורות למימון. בפרסומים אחרים נקבע שהפרויקט מומן על-ידי העירייה?)
מאותו רגע, קיבל התיעוד המצולם של ברוס גם ערך היסטורי (מכיוון שהבתים המצולמים נהרסו ונבנו מחדש בחלקם). הספר יצא-לאור מחדש הפעם בתפוצה ארצית. התערוכה באותו שם הוצגה במוזיאון לאמנויות מודרניות בעיר (MOMA- Museum Of Modern Arts). ברוס המשיך לעבוד על ספרו הבא ("Subway").
את הפרויקט שלי אני מצלם בשכונת בית-ישראל, באחת החצרות ב"בתי אונגרין". תושבי המקום חרדים שהמסורת הדתית והמשפחתית שקיימת בשכונה הפרטית, תישמר. חצרות הבתים משותפות. בכניסה לחצר מצאתי מפה עם מיספור אלפא-בית של הבתים. ליד בית י' יש מגלשה קטנה: ילדה שיחקה איתה והשאירה אותה בחוץ. במשך שבועות זו הייתה האטרקציה המרכזית. הילדים נוהגים לשחק מולי לעיתים קרובות יותר עכשיו כשהתרגלו. במהלך הצילומים החלו בשחזור בית-הכנסת הישן "שומרי החומות" שמעל בית י'. אחד האברכים-הצעירים שהצטלם שאל אותי אם משפצים בגללי. ילדים מתקרבים לטרקטור הנובח בשכונה השקטה ואז בורחים ממנו כשהוא מתקרב. פעם אחת הלכתי לאכול פיצה עם עוד כמה מבני-הישיבה במקום. דיברנו על הצבא ועל מצלמות. בחול-המועד פסח הם הלכו למוזיאון ישראל כשהכניסה הייתה חינם.
כל מי שהסכים להצטלם אצלי, ביקשתי שישאיר שם וכתובת. אחת החוויות הייתה תמיד החיפוש אחר תיבת-הדואר כדי לשים בה את התמונה המודפסת.
הצילום בפורמט-גדול היה חוויה חברתית: סקרנים היו יוצרים סביבי מעגל מחבק כדי להציץ, כל אחד בתורו, מה רואים מאחורי הוילון הכחול. הרצון להתקרב, לגעת, לתקשר, מלווה את העבודה כל הזמן. ביום שישי הזמינו אותי לבית-הכנסת. אחד השכנים הסכים גם שאצלם אותו בתוך הבית אבל אחר-כך חזר בו. הטמפרטורה לא נמוכה כמו במטרופולין הרחוק של ברוס. להיפך: כאן הטמפרטורה נוחה, השמש מסנוורת ורוב הפעילות של הילדים היא בחוץ. אני מעוניין להמשיך לצלם כאן מכיוון שקיבלו אותי בברכה. אולי אעשה כאן תערוכה קטנה בחצר.
